רש"ש על זבחים צט:

גמרא מאן תנא אנינות לילה דרבנן (ולקמן) תדע כו'. ק"ל דהא כ' התוס' לעיל (לג ב) בד"ה לענין. דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת ולא בעינן גם כן בעידנא. ואיסור אכילת אונן בקדשים ילפינן לקמן (קא) מק"ו ממעשר הקל ושם אינו אלא ל"ת. וכן הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין חשבו בין הל"ת שאין בהם כרת ולא מיתת ב"ד (ודרך אגב נ"ל דט"ס ברמב"ם וצ"ל ולא מיתה ביד"ש ע"ש ותבין) באות ס"ח (וחוץ לעניננו ק"ל במה שחייב מלקות לאונן באכילת קדשים והא לא ילפינן לה אלא בק"ו ממעשר ואין עונשין מה"ד). בשלמא לרבא לקמן (ק ב) דמיירי שמת לו מת לאחר ששחטו וזרקו עליו דאז האכילה אינה אלא למצוה בעלמא כמש"כ התוס' שם שפיר. אבל לאינך אמוראי דמיירי דמת קודם ששחטו וזרקו עליו הא בשעת שחיטה לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בפסחים (עח ב) ולידחי. וזהו כוונת התוס' לקמן בד"ה אר"ח במש"כ א"כ היכי דייק כו'. והבה"ז והצ"ק ל"ד במחכ"ת וגם פרש"י לקמן (ק) בד"ה אביי תמוה לפ"ז במש"כ ואכילת פסחים ל"מ לאביי וצ"ע:

רש"י ד"ה והעצים. המתנדב עצים מביא קרבן עמהם. ק"ל דאמאי לא פי' כפשוטו דעצים גופייהו איקרי קרבן עי' מנחות (כ ב):

תד"ה אר"ח. הקרבה ביום אסור כחטאת כו'. כצ"ל בכ"ף: