רש"ש על זבחים ג.

גמרא אלא מהא הכותב טופסי גיטין כו'. ועי' פרש"י. ק"ל הא אפי' כוון הסופר לשם האיש והאשה כגון שראה תגר ביניהם כפרש"י בגיטין שם. או שזנתה ונאסרה עליו. והקדים הסופר וכתב לשמן אפ"ה פסול משום דלא צוהו הבעל וכדתנן שם (עא ב) אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' אמרו לסופר וכתב (ואם כן כתב ודאי לשמן) כו' הגט בטל עד שיאמר כו'. ושם (בדף עב) תניא כתב סופר לשמה כו' הרי הגט בטל עד כו' שיאמר לסופר כתוב כו'. ועי' ב"מ (כב). ואולי יש לומר דאם תאמר סתמא כשר והיינו משום דסתמא הוי כאומר בפירוש לשמה ה"נ הל"ל דסתמא הוי כמו שאמר לו הבעל בפירוש לכתוב:

שם ואפי' כ"ש מציל (ופירש"י אלמא דלאו מיני' חייץ כו') ושני עשו כו' (ופרש"י וכ"ש אצל כ"ח מיניה הוא כו'). וק"ל דזה היפך ממאי דקי"ל בעלמא מב"מ אינו חוצץ ושאינו מינו חוצץ:

תד"ה הכותב. וקשה להר"י כו' הוסיף כו'. ולעד"נ דלשון יתר משמע דבו נכלל מה שמבואר בהקודם ועוד יותר. כמו אם תאמר דלראובן יש יותר תבואה מלשמעון ע"כ ר"ל דמה שיש לשמעון יש לראובן ועוד יותר. אבל לשון הוספה אינה אלא הוספה על העיקר. והעיקר אולי יש בו יותר על התוספת. כגון אם תתן לאחד מאה כור ותוסיף לו אח"כ עוד א' הא' נקרא הוספה אף דבעיקר יש יותר מאה פעמים ככה. ובמ"ר דברים פ"א אדם לוקח מחברו ליטרא כו' הוסיף לי כמה הוסיף לו אונקיא אבל הקב"ה תוספתו יתירה מן העיקר ונכון בעז"ה: