רש"ש על יומא מט:

גמרא עד שמגעת לבין אצילי ידיו. משמע דיד הכף נאחז שם בין שני האצילים כשמקרבן זה אל זה ויהיה מוכח מכאן דאציל היינו מרפק (עלינבויגן בל"א) דבאותו מקום יכול לקרבן. אבל לא יתכן לפרש דאציל היינו בית השחי דבשם לא יוכל לקרבן. עי' מנחות (לז) תד"ה קיבורת:

[שם איבעיא להו שחט ומת מה הוא שיכנס אחר בדמו כו'. משמע דבמת קודם שחיטה לכ"ע נכנס בפרו של ראשון. ונ"פ דכש"כ כשעבר הראשון מחמת טומאה דנכנס בפרו של ראשון שהרי הוא סופו לחזור למקומו וכ"כ התוס' במגילה (ט ב) מהירושלמי ודברי התוס' ישנים כאן מגומגמים] :

תד"ה שאני התם. אבל תימה דרבא קרי ליה כו'. כצ"ל: