רש"ש על יומא יח:

גמרא אכסנאי ל"י ביצים. עפרש"י. וק"ל הא יש עוד דברים המביאים לידי חימום וקרי ומדוע פרט ביצים דוקא. ולע"ד נל"פ מפני דש"ז דומה ללובן ביצה כדפרש"י לעיל וכבעובדא דהנזקין (נז) ויש לחוש שמא באכלם ישפכו על בגדיו ויראה כש"ז ולפ"ז איירי לגומעם חיים:

גמ' שם יחודי הוו מיחדי להו. לע"ד פירושו דלא נשאום רק שיחדום להיות להם לנשים כשירצו לנושאן ובזה מתורץ הועוד הקשו שבתוספות. שוב התבוננתי בת"י ונראה שכוונו לזה. עוד יל"פ דר"ל דלא נשאום בקידושין וחופה אלא שיחדום לביאה והיא פילגש שבכ"מ וכדעת הראב"ד והרמב"ן דפילגש מותרת אף להדיוט עי' ריש הלכות אישות. ודוקא תבעוה לינשא צריכה ז"נ אבל לפילגש לא וכמו שדקדק בזה הח"ד בר"ס קצ"ב:

מה שהוכיח הבא"א מהא דפסחים (קיב ב) דמוקי רב להא דצוה רי"ש בר"י את רבי אשתך טבלה כו' בנדה דאורייתא כו' ע"ש. ש"מ דבימי רב עדיין לא נתפשטה תקנת רבי כו' ע"ש. אזיל בתר איפכא דאדרבה מדאיצטריך לומר בנדה דאורייתא דהיינו קודם התקנה ור"ל דעכשיו שכבר תקנו מותר ש"מ דבימיו כבר נתפשטה:

תד"ה יחודי. אבל ביסודו של הראב"ד כו' משום דז' ימי המשתה אית בהו אפושי שמחה כו'. הקשה בגה"ש דהא בז"י אבילות דליכא אפושי שמחה אסור ביחוד כו'. ול"נ דכוונת הראב"ד דקילא ליה אבילות זו משום דחזי דהקילו לו הרבה לאפושי שמחה בהם בז"י המשתה ותסור מעליו גם קושיית התוס':

במשנה והשביעוהו. בתור"ע הביא שהקשה בס' מ"ח הא היו יכולין לראותו דרך פישפש כדפרכינן בגיטין (נד ב). ול"נ דהיו חוששין שמא הרואין עצמן יהיו צדוקין שהרי לא היו מכירין בהם. ואשכחן בסנהדרין (נב) במשנה דסנהדרין גופייהו היו מהם ודרך הפישפש לא יוכלו אנשים הרבה להסתכל בו. ותדע דהרי בת"י לקמן (מד ב) ד"ה כיון מבואר דהיו רואין אותו מבין האולם ולמזבח דרך פתח האולם וההיכל שלא יתקן מבחוץ. משא"כ כשהשביעוהו היה בפומבי במעמד רבים. ומה שהקשה עוד דמאי מהני השבועה דלדעתם הוה כנשבע לבטל מצוה. נ"ל דלק"מ דהא מ"מ הוי שבועת שוא. ואף דהוי שבועת אונסין (ועי' שו"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ד וט"ו ובאחרונים שם) אולי ידעו חז"ל דהצדוקין ל"ל הך דינא. או דל"ל דרשה דל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים:

גמ' שם באיוב ובעזרא כו'. עי' פרש"י ויל"פ משום דהם קשי הבנה וצריך להשים לב עליהם ולהעמיק הרעיון בם ולכן יפיג שינתו. ומה שאמר ובמה קורין לפניו משמע דכשקורא בעצמו אין קפידא באיזה מקום רק כששומע יש לחוש שיסיח דעתו משמוע ויישן לכן בחרו הני מטעמא דאמרן או כפרש"י. אך י"ל דבמאי דסיים פתח וה"ה כשקורא בעצמו עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז:

גמ' שם זכריה בן קבוטל כו'. המציינים שכחו לציין לברכות (סג א):