רש"ש על יומא יב:

גמרא ל"נ אלא באבנטו של כהן הדיוט כו' ובין ביוה"כ. לכאורה מזה סתירה לדעת המאור שביוה"כ לא היה שום עבודה בכהן הדיוט וסייעתא לבעלי הקרובות ועי' ת"י:

גמ' שם ר"א שתי תשובות בדבר כו'. עי' בק"א דש"א סי' כ"ט מה שהביא בזה בשם ש"א והפלאה. ולכאורה נעלם מכ"ת הסוגיא דלקמן (כב ב. כד) דשם תמצא טעם מ"ש דכ"ר הני תרתי. ומדוע נדי רבי ור"ד מדרשת ר' יהודה:

רש"י ד"ה עבודתו מחנכתו. וזה עובדה. כצ"ל:

רש"י ד"ה את השחקים. אבל תה"ד שאינה אלא מלא מחתה כו'. לקמן (כד) מסקינן דסגי במלא הקומץ וכן הביא בעצמו לקמן (ר"ד כ) ועי' מש"כ בפסחים (כו):

תד"ה כה"ג (בסופו). פר ושעיר כו' משלי או משל כ"ג. השעירים היו משל צבור כמפורש בקרא להדיא (ועיין לעיל ג ב). ונראה להגיה ואיל תחת ושעיר וכ"מ בקה"ע: