רש"ש על יבמות סח:

גמרא תרי וכל זר כתיבי. עפרש"י דוכל זר ל"י בו אתא לב"כ הנשאת לישראל. לכאורה קשה מהא דתנן בפ"ז דתרומות מ"ב דאינה משלמת אה"ח אליבא דכ"ע. ובתו"כ ממעט לה מן וכל זר ל"י בו (כ"ה גי' הילקוט ולא כגי' שלפנינו בתו"כ וכ"ז ל"י קדש ע"ש בק"א. ומה שפי' שם דהוא יתר. נראה דנעלם מכ"ת סוגיית הגמרא שלפנינו) דכתיב גבי ואיש כי יאכל קדש בשגגה לומר לך דוקא זר ממש ע"ש וי"ל ע"פ מש"כ בס"ד בכתובות (לד) ע"ש: ואגב עיוני ראיתי בתו"כ שם דדריש מן ו' דואיש כ"י קדש כו' לרבות ב"ט שנים ויום א' (והגר"א ז"ל נראה דל"ג לה אך מהק"א שם בה"ג מוכח דגריס לה) ותמיהא טובא דלא מצינו חילוק בין ב"ט לפחות בכהת"כ רק לענין שתהא ביאתו ביאה. וכן לענין טומאת ש"ז בנדה (לב ב) אבל לענין עונש אכילתו אין ביניהם חילוק עד שיהא בן י"ג ויום א' ולענין נדריו שיעורו בי"ב שנים ויום א' אם יודע להפלות. וכן בתו"כ בס"פ בחוקותי דריש כזה לענין פדיון מע"ש דאיש פרט לקטן יכול שאני מוציא (כצ"ל וכן העתיק המל"מ בפ"ג מהל' מטמאי מו"מ ה"ג וכן הביא הגר"א ז"ל) ב"ט שנים ויום א' ת"ל ואם כו' וזה י"ל קצת ע"פ הא דאיתא בגיטין (נט א) דפעוטות מקחן מקח כו' ובברייתא שם איתא כבר תשע כו' וע"ע שם (סד ב) בכל הסוגיא:

שם דריב"ח מן זר וכל זר נפקא. עי' רש"ל ורש"א ובילקוט ראיתי הגי' וריב"ח בו' ויל"פ וריב"ח אמר לך מן זר וכל זר נפקא הך דב"כ שנשאת לישראל:

שם דאריו"ח משום רשב"י מניין כו' על ב"י כו'. לעיל ובסוטה וקידושין וברי"ף ורא"ש כאן הגי' על כהנת לויה וישראלית: