רש"ש על יבמות נט:

גמרא ורב דאמר כר"א אי כר"א כו'. תימה לימא דאמר כר"ש בר זוגיה. אח"ז מצאתי שעמד בזה בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"א ודע דאנכי תמה על הרמב"ם שפוסק בהא כרב ולענין בוגרת כר"מ:

רש"י ד"ה דהא א"ר אלעזר. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה כשרה לכהונה. ומאן דשרי במוכת עץ כו'. ל"י מאן הוא דולא ישא מו"ע דמתניתין משמע דלכ"ע מיתניא:

תד"ה אלא. וכ"מ מתוך הך דשמעתין כו' ה"ל לשנויי כגון שלא עשה אלא נשיקה כו'. יש לדחות משום דהאי שינויא לא אתיא אליבא דמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה והכא רוצה לתרוצי אליבא דכ"ע דאלת"ה הוי מצי לשנויי הכא ג"כ כל"ב דרבא לעיל (נו ב) דבאונס לא נעשית זונה עי' תשובת רשב"א הנ"ל ועי' מל"מ פי"ח מהל' א"ב ה"ב שהעלה דברי רשב"א הללו בתמיה:

בא"ד וי"ל דבהכי חייב רחמנא כו'. נ"ל דוגמא לזה הכשר שחיטה דנקובת הושט טרפה ואי נקוב כבר תו לא מהני ליה שחיטה לאכשורי ואפ"ה מתכשרה דרך שחיטה אע"ג דשחיטה אינה מתרת אלא ברוב ועי' רש"י חולין (כ ב) ד"ה וכי לאחר שהיא כמתה וה"נ נראה דבהכנסת עטרה אינו משיר כל בתוליה והויא דומה ממש למעשה טרפה בשחיטה. בזה א"ש ג"כ מה שהניחו בסה"ד בקושיא אהא דפריך התם הניחא כו' אלא למ"ד כו' דזה הוה דומיא לבעי' דר"פ שם (ל ב) החליד במיעוט סימנין לפר"ת שם בא"נ מבע"ל כו' ע"ש ונדחו דברי הגר"ע ז"ל בישוב קושייתם:

תד"ה הא מני. אבל קשה דמשני כו' א"כ ל"ל קרא כו'. נ"פ דקושייתם הולכת לתירוצם הראשון אבל לתירוץ הא"נ ודאי דל"ק כלל וכ"נ מדבריהם בכתובות ובחנם הניח בתמיה הגרע"א דבריהם בחדושיו: