רש"ש על יבמות ל.

גמרא אר"נ ז"א אין זיקה ובסה"ע ולר"א קשיא דר"נ. עמש"כ לעיל (יח) על הא דפריך שם וא"א י"ז ה"ל צרת אשת אחיו שלהב"ע:

משנה (ב') עשה בה מאמר ומת נכרית חול"מ. לכאורה תיבת נכרית מיותרת דהא בה קיימינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (יח א) ד"ה מיאנה על פרש"י דשם ונ"ל דהתנא רמז לנו בזה דאם להנשוי נכרית עוד אשה אחרת יחלוץ לה ולא לבעלת המאמר משום דהיא נראה כצרת ערוה עי' (כו ב) תד"ה חליצה פסולה ובזה יש ליישב ג"כ קושיית המהרש"א. ודע דלפי דמסקינן לקמן (בע"ב) לרבא ה"ה אע"ג דל"ע בה מאמר חול"מ (ודברי הנ"י בכאן תמוהים) ולא נקט מאמר אלא לאפוקי מב"ש ותמיהני על התוס' (יח א) ד"ה והאי דמשמע מדבריהם דלא נשנית מאמר אלא ב"פ. ואולי משום דמעיקרא שייר התנא משנה דלעיל כדאמרי' בגמרא וא"כ לא נשנית מאמר רק פעמים ולמש"כ בתחלה יתיישב גם זה:

גמ' השתא ומה התם דאח"א הוה צרה לנכרית כו'. מפרש"י משמע דהקושיא הוא מן עשה בה מאמר ולהכי הויא טפלה דל"ע בה רק מאמר והנכרית הוה נשואה גמורה ולפ"ז צ"ל לפי תירוץ הש"ס דגם מתניתין דר"פ כיצד שייר מעיקרא ולולי פירושו ה"נ לומר דהך דכנסה קודם הוה עקרית והשניה לנשואין הויא טפלה (ומרישא קא ק"ל לא מע"ב מאמר) ומתניתין דר"פ כיצד מיסתם לה סתומי כדאמרי' שם בגמרא מי לא עסקינן דייבם ואח"כ כנס ונכון בס"ד ואולי תיבת במאמר ט"ס ברש"י ועי' לשון הנ"י:

שם והך חזיא להתירא ושיירה. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה הא מת נ"נ. בשלמא אי לא כנסה כו'. עמש"כ (יח) בס"ד:

רש"י ד"ה אמר לך ר"א (בסופו). הואיל וערוה על בעלה לבדו כו'. לכאורה הא אנן לר"א קיימינן דדייק די"ז אפי' בתרי אחי:

תד"ה אר"נ. תימה כו'. בתור"ע תמה על תמיהתם מדבריהם לעיל (יח) ע"ש ולי אין כאן תימה כלל דמ"מ יקשה לר"נ זאת אומרת דקאמר דדלמא מסברא ל"א דיש זיקה וא"כ מתניתין אתי לאפוקי מב"ש:

תד"ה ונאסרה. לפי שהיתה צרת אח"א שעה אחת. מזה הלשון משמע דאם היה נושא הנכרית אחר שמתה אשתו של שני שלא היתה מעולם צרת אח"א מותרת. אבל באמת נראה דאין חילוק כיון דהיא הויא ערוה כאשת אח שיש לו בנים צרתה ג"כ אסורה ונ"ל להגיה שהיא תחת שהיתה ועתוי"ט שהביא לשון התוס' אשר הוא מכוון לדברי ועי' בפיה"מ להרמב"ם שפוסק דהצרה חולצת ול"מ ע"ש טעמו ולדבריו אף היא עצמה תצטרך חליצה ומדבריו ויותר מדברי הר"ב מוכח דהיא עצמה פשיטא להו דפטורה אף מהחליצה וצ"ע:

תד"ה זאת אומרת. עכה"ד נ"ל דהתוס' ס"ל דגם לר"א אסורה אפי' לא ייבם המגרש (ודלא כרש"י) וכדמסקינן לרבא לקמן בלא גירש דאף דלא כנסה אסורה אלא דר"א לפום פשטא דמתניתין דמשמע כר' ירמיה הוסיף לאסור אף בגירשה ועי' מהרש"ל ודלא כהמהרש"א וטעם רש"י נראה משום דס"ל דבלא כנס אין סברא לאסור רק לדברי רבא ההכרח לומר כן אבל לר"א דאין הכרח הניח על הסברא וכיון דהלכה כרבא א"כ אסורה אף בלא כנס והתוי"ט ל"ד במש"כ דדעת רש"י דוקא בכנס ועי' בהגר"א סי' קע"ה ס"ק י"ח: