רש"ש על יבמות יד.

גמרא וריו"ח אמר עשו ועשו ושמואל אמר עשו ועשו. טעם כפל הלשון כבר כתבתי בזה בחדושי לס' נת"ע אות י"ג ע"ש ועוד נל"ל משום דאפי' למ"ד לא עשו היכא דלא מוכחא מלתא מודה דעשו כדלקמן גבי כלת שמאי הזקן ושוקת יהוא וכן הא דלקמן (צו ב) לענין לפסול על האחין כ"ע מודו דעשו כמאמר כדאיתא שם (בע"א) ולכן אמר עשו (היינו בגוונא דכ"ע מודו) ועשו (ר"ל אפי' במה שחולקין עליהם) וכן יתפרש הא דמנחות (דף מט א) דאמר רב עלו ועלו דאתא לאפוקי מדר"ח שם דאמר מסתברא כו' אבל כסבור כו' לא כו' דאפילו ר"ח גופיה מודה דלרב בכל ענין עלו דאל"כ יתרגם הא דרבה בב"ח בכה"ג ובזה מיושב פסק הרמב"ם כרבה (אשר הבה"ז נדחק בו) משום דרב ס"ל כן ואף דרב ע"כ ס"ל דגם אם עקרן במתכוון לשם אילים עלו מדלא מוקים הא דרבה בב"ח בזה בהא לא פסק כוותיה משום דר"ח ורבה וברייתא דרבב"ח דלא כוותיה ונכון בעז"ה:

שם היו כורתין עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל. בשבת איתא תיבת בשבת אחר תיבת ברזל והוא יותר נכון:

שם דתנן כלל אר"ע כו'. כצ"ל:

תד"ה מי. במקומו של ר' אליעזר כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דאין חושש לדקדק כו'. כצ"ל וכ"ה רש"ל:

תד"ה כי. דאמר בירושלמי דב"ע א"מ בן כרך. מהר"מ וב"ח הגיהו דצ"ל בן כפר במקום בן כרך וכ"ה ברא"ש אמנם בירושלמי לפנינו בפ"ב דמגילה ה"ג הגי' בן כרך וכ"נ מהר"ן ברפ"א שם בסוף המשנה שכ' דין זה דב"ע א"מ בן כפר מסברא: