רש"ש על יבמות יא.

תד"ה ח"א. מנ"ל דאתי קרא לנתקו מכלל כרת לעשה. כ"נ דצ"ל ועי' בק"נ לקמן פ"ד (אות ל"ד) [סי' כא אות ל] :

תד"ה צרת סוטה (בסה"ד). עי' הגהות הב"ח ורש"ל דלפי גירסתם משמע דלמאי דפי' דבעינן טומאה דוקא במקום לאו ניחא הא דפריך בסוטה ותתייבם יבומי וכן מבואר ברא"ש להדיא וצ"ע דהא אמר בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וע"כ כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה מאי ובאמת לא מצאתי בסוטה זה הלשון. ואולי כוונו התוס' להא דאמרו שם דידעי לאתרויי ביה ומפרשי כפשטיה בכדי למילקי ליה וכ"נ שם מדבריהם ודלא כפרש"י וכן קרא שם הש"ס איסור לאו לסוטה שנסתרה:

תד"ה ר"ש. וא"ת לר"ח כו' תיקשי ליה מתניתין דפ"ק דסוטה כו'. לפרש"י דמקשה מרבנן ואצרתה לק"מ:

בא"ד ועוד פר"י כו' מדקתני סיפא ואין הולד (ממנו כ"ה הגי' שם במשנה) ממזר דאי שרי כו' פשיטא כו'. לכאורה הכוונה שם דאין הולד מן הראשון (אם החזירה) ממזר וכפרש"י שם וכינוי ממנו מוסב על ראשון המוזכר בתחלת דבריו: