רש"ש על תמורה ט.

גמרא ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו'. משמע דלשון חליפין מישתמע הכי. וק"ל מלקמן (כו ב) קדשי ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין. ואמר אביי שם דתחת מישתמע לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כו' גבי קדשי בד"ה כו' לישנא דאחולי הוא וא"כ לישנא דחליפין אמאי לא"כ מי גרע מלישנא דתחת וצ"ע:

שם מי מתפיס בדבר שאינו שלו. ק"ל אלמה לא הא תנן ברפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. ומוכח שם בגמרא דהוא מטעם התפסה ועי' בסוגיא דשבועות רפ"ג בפלוגתת אביי ורבא ובר"ן שם באורך. ולכאורה י"ל דכיון דלישנא דחליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ובכזה אינו יכול לעשות בשל חבירו כדמוכח במרובה בסוגיא דצנועין. אבל ז"א לפי חילוקי התוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. וזה י"ל קצת. אבל קשה דאם לשון חליפין אינו משמע אלא שתצא זו ותכנס זו ואפ"ה אמר רחמנא דנתפסת קדושת תמורה בלשון זה וכדתנן לקמן (כו ב). אלמה תנן התם מחוללת אין זו תמורה וצ"ע:

שם ת"כ דריו"ח כשם שא"מ שנים באחד כך כו'. כצ"ל: