רש"ש על תמורה לג:

תוס' סד"ה כדתניא. מכלל דת"ק מיירי בתרווייהו. כן העתיק התוי"ט בפ"ה דמעילה:

רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה. אתי למימר נמי קדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיי"ל כו' לימד עכה"פ כו'. להני תרתי דחשיב לא הוה צריך ללימוד מן בקדש כו' דבהדיא כתיב בהו שריפה בפרשה צו (ויקרא ז פסוקי יז יט). וכן התוי"ט ל"ד שכ' (במ"ו ד"ה כה"ק) ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:

רש"י ד"ה וכן חיה. דליכא למיגזר כו' אפ"ה תשרף. וכתב התוי"ט דהוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פה ב) וקדושין (נח) ופרש"י ותוספות ע"ש:

רש"י ד"ה את שדרכן. אערלה וכה"כ קאי. וכ"פ הרמב"ם והרע"ב אחריהם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד: