רש"ש על תמורה כב:

גמרא אילימא אליבא דרבנן כו' אבודה בשעת הפרשה רועה. ק"ל לשיטת רש"י דבנמצאת בע"מ אפילו לרבנן תמות א"כ מצינו לאוקמי מילתא דרבא אליבייהו וכגון בנמצאת בע"מ. וכן לפירוש התוספות לעיל ד"ה אמר לך. איכא לאוקמי בעברה שנתה:

שם כגון שקבל דמה בשתי כוסות כו' עד סופא. בפשטא נראה דהאיבעיא היא אם נמצא הכוס אח"כ אם יוכל לשפכו ליסוד או לא. ורש"י שסיבב הבעיא לענין פסול הזבח לא עמדתי ע"ד הרחבה:

תד"ה אפילו. ואיצטריך רבא לאשמועינן כו'. כצ"ל:

במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. עיין מה שכתבתי בראש השנה (ה ב) מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד קי) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתינו. משום דהלכתא גמירי להו:

שם והשניה תמות דברי רבי כו'. לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:

שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. זה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ול"ד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה: