רש"ש על תמורה יט:

במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ א בסה"ע):

גמרא אלא ה"ט דר"ש במח"ז דיליף ליה מבכור כו'. לכאורה מ"מ הקושיא מאשם בן שתים והביאו בן שנה במקומה עומדת דהוא נמי לא הוה אלא מח"ז. וי"ל דלא ילפינן מבכור אלא דומיא דידיה דאותו השם שיהיה לו אחר ז' יש לו גם עתה ואין בו פסול אחר זולת שלא הגיע עדיין זמנו ליקרב. משא"כ באשם שעתה נקרא בשם כבש. והתורה חייבתו באיל דוקא ולא תקשה מהא דב"ק (סה ב) דאיל בן יומו קרוי איל. דהתם אינו אלא ע"ד השאלה אבל עיקר שמותם בן שנה קרוי כבש ובן שתים קרוי איל:

תד"ה ר"ש. אבל לר"ש ב"י דאית ליה אליבא דרבי שמעון כו'. כצ"ל:

תד"ה והא מח"ז. במס' חולין כו'. הצ"ק התפלא דהרי משנה ערוכה היא בזבחים כו'. אבל כן דרך הראשונים להביא מהגמרא השגורה יותר. ולדוגמא רש"י ותוס' בחולין (כה) הביאו הא דמשישופם בעור הדג מגמרא דסנהדרין והיא משנה בכלים פט"ז מ"א. וכן הר"ן בנדרים (לג ב) בד"ה אפילו תימא מביא הא דבני העיר ששלחו את שקליהם כו' מהגמרא דהזהב והיא משנה בשקלים. [וכן בסוכה (יב ב) הביאו רש"י ותוס' הא דהאונין של פשתן משיתלבנו מגמ' דשבת והיא משנה בנגעים וגדולה מזו מצינו להתוס' בחולין (קכב ב) בד"ה לגבל שהביאו שלשים ריס מגמרא דלא יחפור והיא משנה בסוף מרובה וכדהעיר שם הגרי"פ. והר"ש בפ"א דכלים במ"ג בסופו מביא הא דטבעת אדם טמאה כו' מגמרא דשבת והיא משנה בכלים גופא רפי"ב ועמש"כ בכתובות (ד) בתד"ה מסייע] . ודוק ותמצא הרבה כי"ב. וכה"ג דרך הגמרא עצמה כמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת ושם (קיב ב) ובריש ב"ב ובש"מ: