רש"ש על תמורה יח:

תד"ה תני. והך דרשה אינה אלא אסמכתא כו' ובפסחים מוקי לה כו'. שם לא נמצא דרשה רק מן אם כשב אבל דרשה על מיעוטא דהוא ל"נ שם ורק בת"כ שם במקומו דרשינן ליה למעוטי דאין הצבור מביא שלמים נדבה. וזה דלא כמש"כ בס' נת"ע (דף קב ב):

גמרא ת"ל אם על תודה. כצ"ל בל"ו:

תד"ה וחליפות. צ"ע כו'. לכאורה פשוט דכאן ר"ל דילמא הכינוי דיקריבנו (דפשטי' קאי על התודה עצמה) ממעט השניה אפי' מהקרבה בלא לחם לאחר שהקריב האחת עם לחם. וריבויא דיקריב אתא דיכול להקריב מתחלה איזו שירצה. לכן צריך לריבוי דאם כו' וכ"נ מפרש"י. רק דקשה על לשון דיכול יהו כולן טעונות לחם דהא כבר אימעוט חליפות מן יקריבנו (ואולי לזה כוונו התוספות בהצ"ע) ועי' במנחות (ס"ד עט ותחלת ד"פ) החלוקים בין תודת חובה לנדבה:

במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:

גמרא במחלוקת שנויה ורבי אלעזר היא. כצ"ל בל"י וכן בכל הסוגיא: