רש"ש על תמורה יא.

גמרא השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' כו'. ברמב"ם פ"ד מהלכות תמורה ה"ו בהגהת מהרי"א מביא גי' בן שמונה חי בגסה כו'. ותמוה דחטאת נקבה ליכא מן הגסה:

שם ותניא אידך כו' ונאכלת בכ"מ ונאכלת לעולם. כצ"ל כדלקמן (כה ב):

שם ל"א אבל כלאים כו' הלין הוא דל"ק כו'. נראה דגם לל"א זה הקושיא הוא ממקדיש ולד ויצא דרך דופן וכ"מ מפרש"י רק דהוסיף סיומא דברייתא:

רש"י ד"ה ה"ק מקדישין כו'. ודקתני סיפא בהך ברייתא. הוגה בגליון מתניתין והוא מהצ"ק. ולפמש"כ בנדרים (כו) בס"ד א"ש הגירסא שלפנינו ע"ש:

תד"ה הא מני. מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא כו'. כצ"ל:

תד"ה ה"ק. ונראה דמש"ה דחיק רש"י כו'. ול"נ עוד משום דעל עוברין תני אבל לא ממירין לכן שייך שפיר למיתני גבי אברין וממירין:

בא"ד ועוד דבמתניתין גבי חומר כו'. זה יישב רש"י בעצמו שפיר:

תד"ה השוחט. כגון שעירה. כצ"ל: