רש"ש על סוכה ד:

גמרא א"ל ר"ה פליגי באה"ג וה"ה על שפה"ג והאי כו' להודיעך כחו דר"י כו'. לכאורה תמוה דעל שפה"ג טעמא לחוד משום גוד אסיק ואפי' אין בהקונדסין טע"ט ובאה"ג טעמא לחוד משום דיומד ודוקא בטע"ט ומאי שייך להודיעך כחו דר"י כיון דמתרי טעמי נינהו לא נדע חד מאידך וגם קשה הא דדייק מקודם אבל על שפה"ג ד"ה כשרה דדלמא איפכא דד"ה פסולה היכא דלית בהו טע"ט דל"א גוד אסיק לכ"ע ונ"ל ליישב דטעמא דדיומדין הוא ג"כ מטעם המשכה דרואין אנו כאילו נמשכו עד שמגיעים זל"ז (ועי' לקמן ז' רע"ב לשון רש"י) ולכן גוד אסיק הוה כש"כ דשם המחיצות הם בפועל:

שם ארון תשעה וכפורת טפח כו'. וכן לקמן (ה ב) דל עשרה דארון וכפורת כו'. ק"ל דביומא (עב ב) איכא פלוגתא בארון החיצון בשיעור גבהו ולכ"ע עם עובי הכפורת היה יותר מעשרה למר טפח ולמר משהו שוב ראיתי בת"י שם שהעיר בזה:

רש"י ד"ה ובנה בה עמוד שיש בראשו שבעה ומשהו כו'. כצ"ל ובהגרי"פ צ"ל בסופו ד"ה אם יש בה:

רש"י ד"ה כל שאילו. וירבעום ויחלקו ויש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שהיה רי"א (בסופו) דהכי א"ל בעירובין. כוונתו למה דאיתא שם (יט ב) בברייתא רשבא"א היתה שם אבן כו':

תד"ה פחות. מיהו ההיא איכא לדחות שחקק ד' בעומק י'. עי' בגליון בשם מ"א שהניח בצ"ע שהרי הכא והתם הלשון שוה ולא שת לבו להבחין דהכא אמרי' כדי להשלימה משמע שבין שניהם יהיה עשרה והתם אמרי' והשלימו יל"פ דכינוי הו' שב על החקק ור"ל דחקק בו כ"כ עד שהשלים את החקק לעשרה ואדרבה אתי לאפוקי דל"ת עשרה ע"י צירוף ועוד נראה דהתוס' לא דייקי כלל משינוי הלשון אלא דכאן א"א לפרש דחקק לבד היה עמוק עשרה דא"כ אפי' רחוק ג"ט מהכותל תתכשר ע"י החקק בעצמו דהא קי"ל לקמן (טז) במשנה דאם גבוהות המחיצות עשרה אף דהסכך גבוה הרבה מהן כשרה:

בסה"ד וא"ת בפ"ק דשבת גבי בית כו'. כצ"ל: