רש"ש על סוכה לה.

גמרא אלא ה"ק עד שבאין קטנים עדיין כו'. לכאורה על תמימין ובע"מ עדיין לא תירץ כלום:

שם א"ת הדר אלא אידור. שכן בל"י קורין למים אידור וכן במקרא מצינו אדיר תואר למים בספל אדירים (שופטים ה) לפרש"י שם:

שם ואיזהו שגדל על כל מים ה"א זה אתרוג. עי' קדושין (ר"ד ג):

שם אלא למ"ד לפי שא"ב דין ממון הרי מסיקה תחת תבשילו. גם מע"ש טהור מותר בזה לפי' הר"ש והרע"ב בפ"ח דשביעית מ"ב ואפ"ה ק"ל אין בו ד"מ לר"מ והכי הל"ל הרי מקדש בו אה"א וכפרש"י לקמן ע"ב

שם אתרוג של מע"ש לדר"מ אין כו' ביו"ט. עמש"כ בפסחים (לח) בס"ד:

רש"י ד"ה לפי שא"ב היתר אכילה ור"א אמר לכם הראוי כו'. לכאורה יל"פ כדדרשינן בחולין (קמ) לך ולא לכלביך. ועי' שבת (כה ב) תד"ה תתן לו ולא לאורו:

תד"ה ללמדך וא"ת כו' אימא כו'. וי"ל כו'. ק"ל אימא ענבי הדס דטעם עצו ופריו שוה כדלעיל (לב ב) וא"ל דאין זה חידוש דהא במנחות (כז) קרי ליה אין עושה פירות ולעיל (לג ב) אמרינן שלקטן לאכילה וכן הביא הר"ש בשם ירושלמי בפ"א דמעשרות מ"ג דחייבי במעשרות. ועי' שו"ע או"ח סי' ר"ג ובט"ז:

תד"ה לפי (בסופו). מש"כ המהרש"א דר"ח דהתם אית ליה כמסקנא דהכא כו'. ל"ד במחכ"ת דהכא דחויא בעלמא היא כמש"כ התוס' לקמן ד"ה דכתיב:

תד"ה אתיא. עי' כה"ד. ועי' תשו' ש"א צ"ז ומש"כ שם בק"א ונשמט שם ועוד י"ל ע"ד תי' הרשב"א כגון בלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי דמעשרן והן שלו (לבד ת"ג דנותן לכהן) כדאיתא בבכורות (יא) ועמש"כ ע"ד בפ"א דחלה בס"ד והנה דעת התוס' מבואר דטבל מיקרי שלכם רק חלק הכהן או הלוי אינו קרוי שלכם וחילם מהא דצריך היקשא שלא לצאת יד"ח מצה בטבל ומהא דירושלמי דעיסת טבל חייבת בחלה אבל דעת רש"י דטבל אינו קרוי שלכם מחמת איסורי' כדמשמע מדבריו בד"ה ומאן דבעי ד"מ ולקמן ע"ב בד"ה מ"ט דב"ה וכן הבין מדבריו הש"א שם (ודלא כמהרש"א) וראיות התוס' נראה לע"ד לדחותם והוא דחלה שאני דכל עיסה קודם הפרשת חלתה היא כטבל ולכן אפי' נטפל לה עוד שם טבל אחר ג"כ אינו פוטרה וגדולה מזו תראה בתוס' פסחים (כט) ד"ה מאן ובטור ח"מ סי' ש"נ סי"ח בשם הרמב"ם ועי' מל"מ בפ"ג מהל' גנבה ה"ו ודמיא להא דזבחים (לב ב) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן להא דפסחים (צג ב) דרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא כמו שפירשוהו התוס' שם (פ) ד"ה משלחין ע"ש וכיון דשם טבל אינו מוציא מיד"ח חלה אע"ג דכתיב בה עריסותיכם ה"ה לענין מצה דבגופה לא כתיב מיעוטא אלא דילפינן לה מחלה דיה להיותה כנידון וכה"ג כ' הש"א בתשו' צ"ד לענין מצה גזולה ונכון בעז"ה: