רש"ש על סוטה מג:

גמרא כאן בהרכבת איסור כו'. ומשמע דגם מבריך מתרץ בכה"ג. אבל איך מ"ל באיסור. ודוחק לומר כגון שהבריך בשבת או בי"ט או בשביעית. וכמו לקמן (מו) עבודת איסור ע"ש בפרש"י. ואע"ג דמדאורייתא שרי לקיימה אף במזיד. ובשוגג איכא למ"ד דשרי אף מדרבנן. עי' גיטין (דף נג) מ"מ אינו חוזר כיון דמעיקרא באיסורא אתי כדאמר לעיל גבי גזל בית. ונראה דמ"ל במרכיב אילן בירק דקרי לה הברכה לקמן. וכן ברפ"ז דכלאים אפי' הבריכה בדלעת:

שם וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן כו'. ק"ל א"כ מאי איריא דתנן חמשה אילני סרק דא"ח אפילו אילני מאכל דומיא דידהו דהיינו לעצים ג"כ א"ח. ואולי דאילני סרק דתני היינו אותן שנקראו א"ס לר"מ ור"י בפ"ו דכלאים מ"ה ע"ש. אבל רש"י פי' כגון ארזים כו'. ועי' ע"ז (יד) פירי דארזא:

רש"י ד"ה ומ"ש ילדה בילדה. דלא בטלה כו'. ההג"ה שבגליון בשם רש"ל שיבושא היא:

רד"ה קלא א"ל. שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת כו'. עמש"כ רפ"ו דברכות בס"ד:

רד"ה אינה (כצ"ל) מקדשת אה"ז. אשאר זרעים הס"ד. ומה"ד אבל כוליה כרם. כרם גדול שהיו כו'. כצ"ל: