רש"ש על סוטה ל:

רש"י ד"ה מאי לאו (בסופו). וחכמים אוסרין דלמא כו' והדרה ומטמיא לחלה. ר"ל משום דב' עושה ג' בחולין כמש"כ בתה"ד. וקשה מאי דהגמרא לא פי' טעמא דר"א דמתניתין. ועוד שארי דחוקים בסוגיא. ולע"ד נל"פ דבהא קמיפלגי דקאמר הש"ס היינו תנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר"א. וכדמשמע לישנא ותניא כביצה כו' מאי לאו בהא קמיפלגי. ור"א דמתניתין דאמר פחות מכביצה היינו מהטמאה. וכפי' הרמב"ם שם. וטעמא דחכמים הוא כדהבאתי שם בשם הר"ש:

תד"ה מר. תימה כו'. עמש"כ ע"ד בעירובין (נא) בס"ד: וענ"ל דר"ע דהכא סמיך ג"כ אההיא גז"ש. דמהגז"ש ידעינן דקרא דהכא מיירי לענין תחום שבת (ור"א בנו של ריה"ג סובר דהגז"ש אינו אלא אסמכתא). והא דפריך שם ונילף מקיר העיר וחוצה הכוונה דנימא אלפים אמה מגרש ואלף אמה תחום שבת. ומש"כ עוד מספ"ק דעירובין. לק"מ דהתם מייתי לענין ללקות עליו אבל אכתי לא ידעינן שיעור מקום אם לא גז"ש וכר"ע דהכא:

גמרא משה אמר כי גאה גאה כו'. עיין הגרי"פ. אבל רש"י בסוכה (לח) העתיק כגי' שלפנינו. וכן התוי"ט. מש"כ התוי"ט שנ"ל שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. לי יש ראיה מפורשת מר"ה סוטה (לא) אז ישיר ומי כמוכה ע"ש. הרי דבשבת א' אמרו עד מי כמוך. ובשניה מן מי כמוכה עד גמירא. ובכל חלק היה ג' פרקים כדמוכח בסוכה (נג ב) במשנה דחשיב ט' תקיעות לשיר תמיד של בה"ע ע"ש בפרש"י הרי לך דהיה בה ששה פרקים. אח"ז מצאתי קצת מזה במהרש"א בח"א:

רש"י ד"ה כגדול המקרא וד"ה והם עונין צ"ל הד"א: