רש"ש על סוטה כו:

רש"י ד"ה ואלא ש"ז ל"ל. כיון דאמרת מקנין ע"י שחוף. כצ"ל:

תד"ה אבל (הא'). תימה הא שמעינן לה כו' ואפ"ה איצטרך קרא כו'. ק"ל דילמא אה"נ דמהא שמעינן. ומ"מ המשנה איצטרכא דל"ת דבאמת טעמא דאלמנה כו' משום דאסירא וקיימא:

בא"ד אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים כו'. מוכח דמפרשי קטן דהכא כבעלמא דהיינו פחות מבן י"ג. אבל דעת הרמב"ם דקטן דהכא היינו פחות מבן ט'. וכדבריו אית' במ"ר נשא פ"ט וכי נטמאת לרבות בן ט' כו' שיקנאו לה ומשמע אפי' לשתייה. ונפלאתי על תור"ע שהביא ממרחק מיבמות (נח ב) דעת התוס' דפליגי על הרמב"ם. והלא מדבריהם שלפנינו מוכח ג"כ הכי:

תד"ה אבל (הב'). מאי קמ"ל רב הונא. וכן לקמן בסד"ה למעוטי כתבו רב הונא תחת רב המנונא שבגי' שלפנינו ושם הגיה הגרי"פ וכאן שתק:

תד"ה למעוטי. רבא דאמר בפ' הבע"י דיש זנות לבהמה. נראה דיכוונו להא דאמר שם (נד) להטיח בבהמה כו' דהא קמכוון לשם ביאה בעולם. א"כ ס"ל דמקריא ביאה. ושם (נט ב) א"ל אביי אי בעולה הויא זונה נמי הויא. אבל הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' יבום כרבא. ובפי"ז מהל' א"ב פסק דנבעלה לבהמה כשרה לכה"ג. וכן שם ברפי"ח דלא מקריא זונה בביאת בהמה. וכ"נ דאין ראיה מהא דרבא דהרי אמר שם ביאה בעולם. משמע דאף דאינה ביאה גמורה מ"מ שם ביאה היא:

תד"ה אלא. עי' מהרש"א. ואישתמיטתי' גמרא ערוכה כריתות (יא) דגבי ש"ח א"ח ג"כ על שלא כדרכה. אמנם לענין אונס מצאנו דשלא כדרכה חייב. ובהעראה י"מ דא"ח עי' תוס' סנהדרין (עג ב). שוב מצאתי להרשב"א בחדושי יבמות אהא דאר"א התם (נה) א"כ לישתוק קרא מש"ח. שכ' דלרבנן דר"י שם (לד ב) חייב בש"ח אשלא כדרכה. הביאו השעה"מ פ"ג מהל' א"ב ע"ש: