רש"ש על סוטה כג.

במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים (צו ב):

שם האיש מדיר את בנו בנזיר. ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפילו כשיגדל. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים (עו) ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין (לט). ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם:

שם האיש מגלח על נזירות אביו. עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא:

רש"י ד"ה מנחתה נאכלת. עי' בתוי"ט שכ' דקרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות (דף עג ועד) מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:

רד"ה בקדשי קדשים. חטאת כו'. השמיט זבחי שלמי ציבור:

רד"ה מקדש את בתו. מש"כ קטנה ל"ד דה"ה נערה ועתוי"ט:

רד"ה קרי כאן. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו'. כצ"ל:

רד"ה כראב"ש. עי' מהרש"א מה שהגיה בדבריו:

תד"ה כל (בסופו). נראה להגיה אלמא משום דלא מכפרי. ור"ל מקיבעא ע"ש בגמרא:

תד"ה דמסיק. ואותן מה שבתוכן שאין ראוי להקטיר כו'. כצ"ל:

בא"ד ומפרש בגמרא דמנחתם נקמצת כו'. כצ"ל:

תד"ה הקומץ (בסה"ע). א"ת משום קומץ כו' ואינו מחשב להן. (נ"ל פירושו דאם חשב במנחה מחשבת פיגול א"ח על השיריים משום פיגול כמו דא"ח על הקומץ ומנחת נדבת כהנים כדאיתא בפ"ד דזבחים מג) ופשיט לה כו' הד"א כו' ומחשב להן (פי' עדיין זה תיבעי לך כדלעיל) אריב"ב אינו מחשב להו שלא הוכשרו כו'. והוא כדעת הרמב"ם שהבאתי שם (לה) דעל בשר פרים הנשרפים א"ח משום פיגול. ופי' הק"ע בזה מגומגם: