רש"ש על סוטה טו.

גמרא והאיכא מנחת חוטא דר"א לא ישים כו'. המציין לבמדבר טעה וצל"צ לויקרא ה':

רש"י ד"ה ה"ק. כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. לכאורה אית בהו תרתי דגרש בשעורים הוא כמו סלת בחטים כמו שפי' במתניתין. ואולי מפני דשם סלת מ"מ אינו נופל אלא בחטים ועי' בפי' הרמב"ם:

רד"ה נסכים. סלת למנחה עשרון כו'. כצ"ל. והוא כמש"כ התוי"ט בפ"ה דשקלים בשם הרמב"ם ולפעמים קורין לכל (ר"ל הסלת בלול והיין) נסכים כו':

תד"ה סבר. וא"ת שמואל ס"ל כו'. פי' וא"ת לתרץ הסתירה. דשמואל לחוד הוא דס"ל דלר"א הקפר נזיר טהור לאו חוטא הוא. אבל סתמא דגמרא לא סברה כן אכתי תקשה דשמואל אדשמואל כו':

בא"ד מיהו תקשה כו' דאמר בפ"ק דתענית (כצ"ל) כו' ומוקי לה שמואל ביושב בתענית כו'. נ"ל דר"ל ואתיא הברייתא כרבנן דפליגי עליה דראה"ק דאמרי דלאו חוטא הוא וכה"ג כתבו לעיל:

בא"ד נזיר כי מייתי כו' אלא לאחולי כו'. מש"כ המהרש"א דלפנינו הגירסא שם אלא לאשתרויי באכילת קדשים. לא שת לבו דגי' זו ודאי משובשת היא דלאכילת קדשים ל"צ לשום קרבן וכדאיתא שם בגמרא רפ"ב. וכן הגיה שם הבה"ז: