רש"ש על שבועות מג.

גמרא ומ"ש מנורה גדולה כו' מה שטענו לא הודה כו'. לכאורה קשה מנ"ל דטעמא מש"ה הוא דילמא סבר כר"ג דטענו חטים והודה בשעורים חייב והכא טעמא משום דבעינן דבר שבמדה כו' וי"ל דהש"ס סובר מדהקדים ברישא אין לך בידי פטור דכופר הכל ע"כ טעמא דמנורה כו' נמי מש"ה הוא וטענו חטים והודה בשעורים למאן דפטר הוה ג"כ משום דבחטים דטענו כפר הכל ועוד מדלא תני אזורה ג"כ בסיפא לחיובא וכדמסיק ע"כ משום דאזורה הוה כטענו חטים והודה בשעורים וגם ע"כ פטור נמי מטעם דבעינן דבר שבמדה מדקתני זה הכלל כו' (עי' מה שאכתוב בסמוך) ולכן דייק שפיר דלאתויי בית זה דלבית סתם מרישא שמעינן ליה כמש"כ התוס' ומיושב מה שגמגמו בזה ועי' תוי"ט פ"ב דכלים מ"ג דמצינו הרבה דזה"כ איננו מענין הקודם:

רש"י ד"ה אלא מנורה קטנה. דאין ההודאה ממין הכפירה. עי' מש"כ לעיל (מ' ב') בתד"ה וחדא:

תד"ה אלא ע"ד. פריב"א דנ"ל כו'. עי' בר"ן ילפותא אחרת ממכילתא:

בסה"ד. בציון הגרי"פ ט"ס וצ"ל בב"ק:

תד"ה אלא א"ר. וי"ל דבשאין חסרה כו'. ק"ל דא"כ גם לרבא קשה דה"ל למיתנא בסיפא ז"א עד הזיז והלה אומר א"י אלא מה שהנחת כו' חייב וע"כ צ"ל דהא"נ כו' שבדבריהם איננו תירוץ בפ"ע אלא דר"ל דברישא פטור מפני ב' טעמים אלו ומתורץ גם קושית המהרש"א ע"ש ונ"ל עוד דגם לאביי א"ח בבית זה מלא בהשיבו א"י אלא מה שהנחת כו' אלא א"כ השיבו עד הזיז או עד החלון:

תד"ה לאו. דטעמא דפטורא כו' לא טענו כדמפרש. כצ"ל:

במשנה ומי נשבע מי שהפקדון אצלו כו'. התוי"ט דקדק על לשון פקדון דהא במשכון איירינן ואמר דאשמעינן בזה דבפקדון נמי דינא הכי דישבע שאינו ברשותו וזהו לאוקימתא דר"א לקמן דמי נשבע תחלה אלא דהקשה אמאי לא איסתעי' ר"ה שם ממתניתין ע"ש ול"נ דאף לפי' הראשון דלקמן דשקלוהו כו' וזה היה דעת המקשה לר"ה שם וכן לתירוץ רב יוסף ואביי שם מ"ל גם בפקדון כה"ג שטען הנפקד שאבד ומתחייב לשלם והמפקיד אמר שהיה שוה סלע והלה אומר שקל דאף דשבועה היא גבי נפקד מ"מ למר בר"א לעיל היה יכול להפכה על המפקיד ולהחולקים עליו מ"ל היכא דשניהם מתרצים וקמ"ל דבזה אינו יכול להפכה דשמא יוציא זה אה"פ והא דמקשה הגמרא אילימא אסיפא ות"ל דשבועה גבי מלוה ולא משני דמיירי לענין הפוכי דזה דוחק להעמיס זאת בדין המפורש אבל הדקדוק נוכל לכוון בזה: