רש"ש על שבועות לב.

גמרא מ"ס דהגל"מ כממון דמי ומ"ס לכמ"ד. לכאורה גם ב' עדים אינן אלא גרמא דהכובש עדותו פטור מד"א אף בתרי כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ח סק"י והגר"א שם סק"ז אולם שם ברי היזקא אבל אחד לא ברי היזקא ואין דהגל"מ זה דומה לדהגל"מ דאיפלגו ביה ר"ש ורבנן דהתם ברי היזקא אלא שאינו ממון ועי' פסחים רד"ו ובמש"כ שם ומצינו הרבה שהלשון אחד על כוונות מתחלפות:

גמ' שם הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה. וכל הסוגיא נראה דאף בעדי קינוי אם כבר הביא עדי סתירה ועד טומאה הכ"מ שחייבין וכן בעדי סתירה אם כבר יש לו עדי קינוי ועד טומאה ואם אין לו עדיין עדי קינוי לכ"ע פטורין וכן בעד טומאה אם עדיין אין לו עדי קינוי וסתירה אלא דאורחא דמילתא נקיט:

רש"י ד"ה בעד טומאה. אם הביא כו' שהתרה בה כו'. כצ"ל:

תד"ה הכל. ואין כו' תשתה ותמות כו'. בסוטה (ו') תד"ה ושבאו משמע דמסקי דאפילו יש לה ע"א במד"ה שנטמאה אין המים בודקין אותה וא"כ איך יאמר תשתה ותמות שהרי ידיעתו מעכבת מלבודקה והמל"מ בפ"ג מהל' סוטה הכ"ג הכריע מזה שאין כוונתם שם שע"א יעכב על בדיקותה אלא לענין שנאמן אפי' לאחר שתייתה ע"ש ול"נ דהכא שכבר נשבע העד שא"י ושוב לא מהימנינן ליה אף אם יחזור בו לכן הוה כמו שאינו: