רש"ש על שבועות טז.

גמרא עפ"י נביא נאכלת כו'. עפירש"י וק"ל הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר והאומר שנאמר לו מן השמים איזה דין קבוע לדורות ה"ז נביא שקר כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסה"ת הל"ד. ומלשון המשנה משמע דדין זה נוהג לעולם תירוץ לזה למדתי מדברי הרמב"ם בחבורו פ"ו מבית הבחירה הי"ב שכ' שם ואוכלין כו' אחת כו' והשניה תהא נשרפת ולא כתב הפנימית כו' כבמשנה נראה שמפרש דזהו הל"מ דהאחת איזו שירצו תהא נאכלת והשני' תהא נשרפת ובימי נחמיה היתה הוראת שעה עפ"י נביא שתהא הפנימית נאכלת ונקטה כן המשנה אבל לאו דוקא וכדפסק הרמב"ם ויש לכוון זאת בדברי הכ"מ ובפי' הרמב"ם יש קצת ט"ס ע"ש:

תד"ה תני. תימה דמה דחקו להגיה כו'. לעד"נ דאינו מגיה רק מפרש ותני ר"ל פרש (והתוס' עצמו כתבו כן בב"ק (מ"ט ב') ד"ה ותני ושם ציינתי עוד מקומות) דכן מצינו בסנהדרין (פ"א) ובמכות (כ"ד) דאל תטמאו בכל אלה דהרצון בו באחת מכל אלה ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה כל המצות האלו. ושאין עושין מגרשיהן שדה. עט"א במגילה שהקשה ע"ז:

תד"ה דכ"ע. וא"ת דבפ"ק דחגיגה א"ל לר' אליעזר. כצ"ל בי':