רש"ש על שבת ה:

גמרא בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף כו'. כה"ג בנזיר (ס"ד) ועיין מש"כ שם. אמנם לפמש"כ התוס' בד"ה אגוז לא שייך הכא כלל מש"כ שם. וכן הרמב"ם הכא פסק דלא הוי הנחה. והתם לענין טומאה צפה פסק דהוה כמונח:

שם שמן שצף ע"ג יין (גי' הרמב"ם והה"מ ע"ג מים) [וכ"ה במ"א סי' שמ"ז סק"ה ולהק"נ אות ד' שהשיג עליו דעדיפא הל"ל אפי' שמן ע"ג יין אישתמיטתיה גירסת הרמב"ם והה"מ ולשון רש"י ד"ה שמן] מחלוקת כו'. עמש"כ בס"ד בהגהותי למ"ר (שמות פל"ו):

תוס' ד"ה [בכותל. אור"י דאיירי כו'. ע"כ הא דאיתא (לקמן ז' ב') הזורק ד"א בכותל כו' היינו משום דהכותל ישר ורואה פני קרקע רה"ר] :

תד"ה אגוז. דקיי"ל רכוב כמהלך דמי. הוא (בקדושין לג ב'):

בא"ד ובריש פ"ב משמע נמי כו' דקאמר מניחו כו'. לא הבנותי ראיתם דאפילו חשיב הנחה מאי הוי איהו לא העביר ד"א והבהמה לא עקרה החפץ רק גופה וכיון שהיא מהלכת לא חשיב עקירת גופה:

בסה"ד אבל אם שפך לכלי אחר לא. והנה זה דומה ממש לבעיא דרבא הכא. ומדלא דייק הש"ס התם והא איבעיא ליה לרבא כו' לתרץ דכתבן פשיטא ליה ושפך מיבעיא ליה משמע קצת דבאמת הדר פשיט ליה דזה לא הוי הנחה. וא"ש פסקו של הרמב"ם בבעיא זו לקולא ולא נצטרך לדברי הה"מ דמספיקא פטר ליה אמנם כ"ז הוא לשיטת התוס' דהטעם דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו הוא משום דנייד וכ"מ מלשון רש"י אבל זה דחוק קצת דהרי מים בגומא מינח נייחי. [ועוד יקשה קצת להרי"ף דפסק לקמן כב"ע דמהלך כעומד דמי כפי שדייקו הרא"ש והר"ן מדבריו] . ולענ"ד ה"נ הטעם דבעינן הנחה על יסוד העפרי דוקא (שהוא גושי) ולא על יסוד המיימי (שהוא ספוגי) כמו לרבנן דר"ע קלוטה ביסוד האוירי לאו כמונח דמי וכמו דמחלק אביי (לקמן ק') לענין ביטול מחיצה בין מים לפירי ע"ש ובפרש"י:

תד"ה ריב"נ. עיין מש"כ בעירובין (ע"א ב') בס"ד:

תד"ה בשלמא. וכן קלוטה לר"ע כו' אפי' קלטה אחר כו'. ק"ל התנן בסוף הזורק קלטה אחר כו' פטור ולרבה ולר"ח דמיבעיא להו אם למטה מי' ד"ה חייב דקלוטה כמו שהונחה הא מני. וכן הא דתנן שם הזורק ד"א בכותל למעלה מי"ט כזורק באויר. דמשמע דזורק באויר פשיטא דפטור אפילו למטה מי' מני וזה יש לדחות. אבל הראשון קשה: