רש"ש על שבת נו.

רש"י ד"ה שבקש. קודם שקבלה גט. עמש"כ בכתובות (ט' ב') בתד"ה כל היוצא:

בא"ד או שמא יהרג ואין מעיד כו' או שמא יהא שבוי כו'. ולקמן פירש שהיו מגרשים ע"ת שאם ימות כו'. והוא תמוה דתנאי זה לא מהני מידי אם אין עדים. או אם יפול שבי ביד צר. וע"כ צ"ל דל"ד נקט אם ימות אלא אם לא יחזור בסוף המלחמה. וכ"כ התוס' בכתובות בכוונתו ומעתה ל"ק עליו ג"כ קושיית התוס' דהכא מהא דגיטין וכמו שבארו בעצמם בכתובות שם:

[רד"ה בחרב בני עמון. שלא מדעתך כצ"ל] :

תוס' ד"ה לקוחין. אע"ג כו' דהא אנוסה היתה כו'. בס' ב"א הביא קושיא בשם הפלאה דיותר ה"ל להקשות דאפי' סוטה גמורה קדושין תופסין בה. והוא כ' ישוב דאזלי לטעמייהו בס"פ החולץ (בתירוץ הב') דבבועל ל"ת בה קדושין. ול"ד כלל דע"כ לא כתבו כן אלא לר' ישבב אי טעמא דנפשיה קאמר דלר"ע הוה ממזר אפי' מחייבי עשה. (דלבועל לא הוה אלא בעשה עי' תוס' שם (ג:) ד"ה לפי וכ"כ המל"מ בספ"א מהל' אישות). אבל אם אין ממזר אלא מח"ל ודאי תפסי קדושין לבועל. וכ"ש למ"ד דא"מ אלא מח"כ. ורבי דהוא מרא דשמעתא כאן סתם הלכה בס"פ החולץ דא"מ אלא מח"כ. ודעת ר' ישבב לא הביא כלל במשנתו דמשמע דלא חש לה. גם מש"כ דכ"מ דעת רש"י (דאק"ת בבועל) ממש"כ שם גבי סוטה הטעם דאף לאחר שזינתה לא פקעו קדושיה. וא"כ גבי בועל דליכא קדושין ראשונים לת"ק מחדש. ואף ע"פ שהתוס' הקשו עליו שם כבר ישבו פירושו בקדושין (ס"ח) הנה מלבד שנדחו דבריו במה שקדם. הלא ישוב התוס' פירש רש"י הוא דכיון דכ"ז שלא גרשה אין הולד ממזר אין לומר משום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא כו' ע"ש. כן אוסיף עוד דאין סברא להחמיר בבועל יותר מבעל וכמ"ש התוס' ביבמות (ג' ב') בדבור הנ"ל: