רש"ש על שבת מ:

גמרא רבה ור"י דאמרי תרווייהו להתירא רנב"י כו'. כה"ג לעיל (לח):

[שם אר"י א"ש אחד שמן ואחד מים יד סולדת כו'. הא דל"פ הש"ס כאן ולימא הלכה כר"י משום דחידש לנו לפרש שיעור בישול דהוא בכדי שהיד סולדת ועוי"ל דאולי לא ידע מהך ברייתא ובכ"ד דפריך כה"ג אינו אלא היכא דאמר בלשון הלכה דש"מ דשמיע ליה דפליגי בהך מלתא ובקדושין (נט:) דפריך הוא משום דמלתא דחכמים שם הוא סתם משנה בגיטין (ד' ע"ב)] :

רש"י ד"ה ובקשתי. לסוך הימנו קודם הרחיצה. בר"ן הגי' אחר. ועי' לקמן (מ"א) תד"ה רחץ:

רד"ה דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה. שגזרו על הזיעה. צ"ע דהא בברכות (כז ב') א' רבא על מעשה דרבי דנכנס להזיע וקודם גזירה הוה ועי' במאור כאן. אבל מ"מ ק"ל מדוע לא משני בברכות דבחמי טבריא הוה כמו מעשה דכאן:

תוס' ד"ה וכי. דאין אסור להרהר אלא בלה"ק. מכאן ראיה להש"א בתשו' ז' במה שתמה על הרשב"א שכתב דבהרהור לא שייך לשון: