רש"ש על שבת קנה.

במשנה מתירין פקיעי עמיר כו'. פירש"י שאוגדין. וכתב התוי"ט ואגד אין בו קשר האסור כו'. נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת גמרא ופירש"י בסוכה (לג ב) בענין אגד של לולב דבעינן דוקא קשר האסור ע"ש. ובנידן דהכא נ"ל דדרכן היה לקשור העמרין בהתבן גופיה עי' פ"ו דפאה מ"י ובפי' הרע"ב. ושנוהגין בזמנינו. (וגם בלא"ה הרי עמרים גופייהו עומדין להתירן למאכל בהמה) והרע"ב כתב בסוף מכילתין דגמי דראוי למאכל בהמה לא מבטל ליה להיות קשר ש"ק. ודמיא להא דתנן לעיל פט"ו קושרין דלי בפסקיא. ורש"י שם הוסיף עוד דמנתק כשיבש. ולדבריו הך עדיפא מהא דפסקיא. ובזה נסתר ג"כ דמיון התוי"ט שם להא דפ"ב דעירובין דהכא שאני דלא מבטל ליה:

שם בין דקה ובין גסה. הן לר"ה בגמרא הרבותא בגסה. ולר"י הרבותא בדקה. וש"מ דבלישנא דבין בין אין קפידא בסדור הדברים וכ"מ בר"ה (ר"ד לג) אבל בריש מו"ק משמע בגמרא דאת הפשוט דרך להזכיר תחלה. ועמש"כ בברכות (נ א'):

גמרא אר"ה כו' וה"ק מתירין פקיעי עמיר כו'. נ"ל דמפרש מתניתין ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדבר שנאמר מזה וה"ה לחבירו ע"ש. וה"ק מתירין פקיעי עמיר וה"ה לחבירו היינו לכיפין ומפספסין אה"כ וה"ה לחבירו היינו לעמיר [או ע"ד פירוש מ"ה דפ"ט דסנהדרין גבי כפה ע"ש בפי' הרע"ב. ודע שעפ"י המדה שהזכרתי נלל"פ קרא דר"פ תרומה שמן למאור כו' דמלת שמן מושך עצמו ואחר עמו ושב ג"כ על לשמן המשחה וכאילו כתוב שמן ובשמים ושמן המשחה] :

רש"י בד"ה וה"ק (הב' בסה"ד). אלא להתיר כו' כפקיעין. כנ"ל בכ"ף: