רש"ש על סנהדרין צ.

רש"י ד"ה מחלוקת. דכתיב ובא האות כו' נלכה וגו' ונעבדם. כצ"ל:

רש"י ד"ה בה ל"ת. אלמא שאר מצות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ובין בשאר מצות. למ"ל לרה"מ אונתצתם. הס"ד ואח"כ מתחיל דבור דרחמנא כו':

רש"י ד"ה מר כדא"ל. בחנק. הס"ד ומה"ד וה"ה לרבנן :

רש"י ד"ה לאחיו. היכא דבעדותו מחייבין איש כו'. התוי"ט דקדק מדבריו דדוקא היכא דמחייבין גם את הבועל ע"ש. ול"נ מדבריו לעיל בסמוך ד"ה ובועלה דס"ל דאף דאינן מחייבין אותו מ"מ נידונין בחנק. ודקדוקו מכאן אין הכרח כ"כ:

התוי"ט כ' שמדברי הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ שהעתיקו בריש מכות מוכח דפרק הנחנקין הוא האחרון. וכוונתו למש"כ שם ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין כו'. ואינה ראיה דהא כ' שם ג"כ הדביק אליו ואלו הן הלוקין אף שהוא פרק האחרון. ואגב אומר דמש"כ שם דאין רשות לב"א לענות ולהלקות (וכן העתיקו התוי"ט שם) ט"ס הוא וצ"ל לענוש ולהלקות:

במשנה שנאמר ועמך כו' יירשו ארץ. בתוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ארץ זו משל כו'. הוא ז"ל כ"כ לשיטתו שם בפ"ח (ע"ש בכ"מ) שעוה"ב הוא עולם הנשמות. אבל לפי' הרע"ב שהוא אחר התחיה יהיה ארץ כמשמעו:

רש"י [ד"ה כל ישראל] . מעיקרא איירי בד"מ ומפרש ואזיל בהו כו'. כצ"ל: