רש"ש על ראש השנה יא.

גמרא רי"א מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא כו'. עי' רש"א בח"א שנדחק. ול"נ כמו דלשון ביאה אינה במקצת לכ"ע כמ"ש התוס' בשבועות (יז ב) ה"נ יציאה וכן לענין הוצאת שבת תנן בפ' המצניע עד שיוציא את כל הקופה ולכן שפיר מוכיח מלשון ותוצא דמשמעו שהוציאה את הדשא בכל כמות גידולו דהוה בניסן:

גמ' שם ואותו הפרק זמן בהמה כו' שמזדווגין זא"ז שנאמר לבשו כו'. עפרש"י. ואע"ג דמסקינן לעיל (ח) דלכ"ע לבשו כו' בזמן דעמקים כו' דהיינו באדר מ"מ כיון דאותן שלא לבשו באדר מתלבשות בניסן כדאמר שם ואיכא נמי כו' שפיר הוי זמן זיוג להנבראים עתה. אך קשה למש"כ התוי"ט על הא דלעיל דבהמה גסה זמן עיבורה קדים ד' חדשים א"כ לא א"ש הראיה ועט"א שם:

גמ' שם ואידך נמי הכתיב בירח כו' ואידך כו' בחדש זיו. נ"ל להפך הפירכות וכדלעיל בקראי דעץ פרי ועץ עושה פרי וכ"מ מסדור דבורי רש"י ושוב לא נצטרך להגהת הגרי"פ:

גמ' שם להתנאות בהן בני אדם. כצ"ל:

גמ' שם [אלא דקאי בעצרת וקא"ל בתשרי אכתי בה' ירחי מי קא ילדה. ק"ל דהא ר"ה איקרי ג"כ מועד ערכין (י ב) ועי' ברא"ש בסוף מכילתין. וא"כ לא הוי אלא ד' ירחי] :

גמ' שם אלא דקאי בחג וקאמר ליה בניסן. כצ"ל:

תד"ה לקומתן. צביונם לשון יופי כו'. ול"נ ע"ד פירושם דהוא מלשון צביתו ליה זוודתא דלקמן (יז) דענינו הכנה ור"ל שנבראו בכל הכנותיהם לא כמו עתה למשל כשנולד עגל אין לו ההכנות שיוכל ע"י לאכול עשב וקרנים לעמוד בהם נגד קמיו וכדומה. או הוא מלשון וצבו ביתי' דיומא (פו ב) דפרש"י צרכי ביתו והכוונה אחת: