רש"ש על ראש השנה י.

גמרא ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. הט"א הקשה דפתח בתלת נוטע ומבריך ומרכיב וסיים בנוטע לחוד והאריך בזה הרבה. ולפמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז בס"ד מיושב שפיר ע"ש:

גמ' שם פר האמור בתורה סתם. פי' דלא פורש בו שנים ולא דמי לעגל סתם דלקמן דהתם אתי לאפוקי גם אם כתוב גביה בן בקר:

גמ' שם כי קאמר ר"מ כו' בסוף שנים אבל בתחלת שנים לא כו' שנים שיום א' עולה להם בסופן א"ד שיום א' עולה בתחלתן. כ"נ דצ"ל וכ"מ מפרש"י. ולכאורה אם נאמר דבפחות מל"י דל"ע לו שנה מונין מיום אל יום וא"כ תכלה שנה שניה בפחות מל"י לפני ר"ה ביום הנטיעה יקשה דנאמר אז יום א' בשנה (מהימים שעד תשרי הבא) חשוב שנה דהא הוי בסוף שניה אלא ע"כ יהיה מוכח דכל היכא דל"ע לו שנה לא יצא מידי שנתו עד תשרי השני והט"א האריך הרבה בדין זה והביא ממרחק לחמו ולא הביא מאת אשר לפנינו. וי"ל משום דשתא לתרי לא מנינן וע"ד דאמרי' לקמן (כז) פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן ע"ש. ותדע דאלת"כ מדוע ל"א דיום א' בתחלת הג' חשב לשנה ומאז יהיה לו דין רבעי. וזה יש לדחות דהא דאמרינן יום א' (או ל"י) חשוב שנה אינו ר"ל דמאז יחשב לשנה אחרת אלא דנחשב לו שנה ונמשכת עד כלותה כמו בשנות הדורות. ולר' יוסי שהביאו התד"ה שנים יש לדון בזה ואכמ"ל:

תד"ה ופירות. ושבוש הוא דבהכי לא איירי כו'. כצ"ל:

תד"ה הא אמר כו'. כצ"ל:

תד"ה בן. וכל אותן ל' יום אין דינו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובבת ג"ש ויום א' פליגי תנאי כו'. כצ"ל:

תד"ה שנים. לר' יוסי בפ' כ"צ דאמר כו'. כצ"ל: