רש"ש על פסחים צו.

גמרא ועוד הא תנא ר"י ג' מזבחות כו'. מכילתא בא פי"א:

רש"י ד"ה אישתרי נמי. וכל זר ל"י קדש. עיין (מנחות עד) בתד"ה לאו:

רש"י ד"ה שויסקי. בשר צלי בשפוד. כלומר ואכלום וכ"ה בערוך:

גמרא אלא הזה ל"ל לכדראב"ע ור"ע. עיין רש"י שהראה לברכות וקצת תימה שלא הביא מסוף מכילתין הרש"א הקשה אמאי לא נימא דהזה אתי למעוטי פ"ש ולק"מ דבכל הסוגיא היכא דמוצא למעוטי ד"א לא מוקי ליה למעוטי פ"ש כי היכא דתיקום קרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו רק לענין ביקור דל"מ מאי למעוטי ע"כ צריך למעוטי פ"ש ומה שר"ל דכיון דכתיב ביה לא ישאירו ממנו ע"ב ע"כ אכילתו בלילה אישתמיטתיה סוגיא דסוף מכילתין ודברכות דאף דכתיב בפ"ר לא תותירו ממנו ע"ב אצטריך בלילה למעוטי יום זביחתו:

גמ' אלא מעתה דכתיב ועצם לא ישברו בו כו'. ט"ס הוא דזה כתיב בפ"ש וצ"ל לא תשברו והוא אשר כתוב בפ' בא והמציין ג"כ הוטעה:

רש"י ד"ה דכוותיה. יבקר שנים ושלשה כו'. משמע דאם יבקר אחד היינו מקחו אבל לפי מה שפירש במשנה דאומר זה לשם פסח משמע דדוקא באמירה ועיין (בשבועות ס"ד כו):

רש"י ד"ה בן נכר (בסופו). דרשינן לה בהערל. הס"ד ואחר כך מתחיל דבור ומלתה אותו:

רש"י ד"ה כדרבה אר"י. עיין רש"א ובאמת דברי מהרש"ל מבוררין דלרבה אר"י האי ממנו דא"ת נא הוא לגופיה ורש"י כתב דאתי לגז"ש והרש"א ל"ד בדבריו:

תוספות ד"ה אותו. קשה כו'. ול"נ משום דתרי אותו כתיבי בהאי קרא דחפזון וע"כ חד למעוטי אפילו פ"ר: