רש"ש על פסחים צה.

ברש"י ד"ה שאין שוחטין. ואיידי דכתיב יעשו כתיב אותו. לכאורה לדרשה זו שפיר אצטריך האי אותו למידרש יעשו שנים אותו אחד דהיינו ששני אנשים ימנו על פסח אחד וכה"ג דרשינן (לעיל פו) יאכלו אותו והיה נ"ל דדעתו ז"ל דלא בעינן רק שיהיו שנים נדחין לפ"ש ר"ל שאין לקבוע פ"ש משום יחיד ואי איכא שנים יכול כ"א לשחוט פסחו לעצמו לבדו ואף שהלשון שוה להא דלעיל פירושן מתחלפין (עמש"כ לעיל בר"פ ת"נ) ודלא כהתוספות ועמש"כ בדבריהם אולם לפ"ז אינו מדוייק מש"כ להמנותו עמו ומש"כ לטמא א' מהן בשרץ לכאורה תמוה לפמש"כ התוספות בר"פ דחייב כרת בזה אליבא דכ"ע ועיין (לעיל צג) פלוגתת רבי ור"נ ורחב"פ ובמש"כ שם והנ"ל דלפי מאי דשני רבא לעיל בדף הסמוך תנאי היא מוכח דלר"א דמתניתין אינו חייב כרת וסוגיא דא"ד אזלא לתירוצא דאביי:

תוספות ד"ה מה. בתוספתא כו' ואין השני נשחט בג' כתות. פשוט דגם עשרה לא בעינן דמחד קראי נפקא להו (לעיל סד ב) אלא דמספקא ליה הא דטעון הלל בעשייתו אם הוא בפחות מעשרה עמש"כ (בברכות יד):

תוס' ד"ה מיבעי. קשה כו' דת"ל כו' וראשון נ"ל כו' מלא תוכל כו'. ואנכי תמה דודאי משמע דל"ל הא דר"י דלעיל דהא ל"א כאן אלא דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן ולר"י משמע דא"ש כלל ועיין בכ"מ רפ"ב מהל' ק"פ ועוד ק"ל על הא דמשמע מדבריהם דאי א"ש את הראשון עה"י דה"ה בשני וכ"כ שם הכ"מ להדיא דהלא (ביומא נא) אמרינן ולר"ש כו' ולוקמה בפסח כו' קסבר א"ש אה"פ עה"י והדר פריך ונוקמיה בפ"ש הרי דאף למ"ד דא"ש בראשון עה"י מודה בשני ואולי משום דכתיב איש איש כי יהיה טמא כו' ועשה פסח כו' דמשמע אפילו איש אחד: