רש"ש על פסחים צב.

גמרא אונן כו' לא העמידו דבריהן במקום כרת. ק"ל מדוע לא חשיב טומאה בחבורין דג"כ לא העמידוהו במקום פסח כדאיתא (בנזיר מב ב) ועיין (מנחות כ ב) תד"ה נפסל ולקמן בר"פ תד"ה ה"נ:

רש"י ד"ה דרך חצירות. וידחה פסחו כו' ול"ל כו' וקטן לאו בר כרת הוא. ק"ל דא"כ מאי מייתא מהך ברייתא דלמא איהי איירי בשאר שבתות דלאו ע"פ ועוד נ"ל כיון דא"א לו לאביו למולו מחמת גזירת חכמים שוב אינה מעכבתו מלעשות פסח דלא קרינן ביה המול לו כל זכר כו' עיין (יבמות עא) ולכן הנלע"ד כהול"ל שכ' רש"י וקרי ליה במקום כרת משום דבמצותה איכא כרת כשיגדיל דכן (ביבמות ה ב) אמרי' ממילה ופסח שכן כרת ועיין (ביומא פה ב) ברש"י ד"ה ומה מילה מה שהביא בשם התוספתא וכ"נ שמפרש בעצמו (בשבת קל ב) בד"ה שלא ברצון ר"א ומחלקותו:

רש"י ד"ה וראה. וטובל לקריו. עיין רש"א שכתב דמדרבנן בעי נמי לצרעתו דמח"כ בעי טבילה לקדש במחכ"ת ל"ד דההיא טבילה אינה אלא לאחר שהביא כפרתו כדפרש"י (בחגיגה ועמש"כ שם) וכאן מיירי טרם הבאת קרבנותיו יותר ה"ל להביא (מיומא ל ב) מצורע טובל ועומד בשער נקנור ע"ש:

רש"י ד"ה יבא עשה. עיין רש"א תירוצו מגומגם וקושייתו א"כ דע"כ ל"א הואיל והותרה אלא לענין לעייל ידיו לעזרה דמחו"כ אסור אלא דבזה התורה התירה לו אבל להר הבית אין שום איסור למחו"כ ליכנס ואם כן לא התירה לו התורה כלום ועיין (זבחים לב ב) א"ל רבא אדרבה כו' מצורע התירא כו' וע"כ ל"פ אביי אלא משום דעכ"פ מחו"כ אסור בעלמא אלא דבזה התורה התירה משום בהונית. שוב ראיתי שם בתוספות שהקשו קושיית הרש"א ותירצו כמש"כ וביבמות הביאם הרש"א בעצמו והנך רואה שבכאן שכח גם ד"ע:

תוספות ד"ה גבי. ועיין מהרש"א ולולי דבריהם הנ"ל דפסח נמי אינה מצוה עוברת דאפשר בפ"ש ועיין לעיל (עו ב) בתד"ה ה"ג:

תוס' ד"ה טבו"י. מש"כ הרש"א דל"י מהיכן פסיקא להו כו' פשוט כיון דמתניתין סתמא קאמרה שאין טבו"י נכנס לשם. שוב ראיתי שכן כתבו התוספות עצמם (בזבחים לב ב) בד"ה ור"י (וביבמות ז ב) בד"ה וראה ומש"כ עוד כדמשמע כו' ל"ד דבט"מ גופיה גזרו אף בחיל כמבואר שם:

בסה"ד אלא ה"ה חוץ לחיל. פשוט דלא קאי רק לתירוץ קמא על הא דסוטה ופירש ה"ה כו' היינו שהיו מוציאין אותו גם להלאה מחוץ לעזרה עד חוץ לחיל דכיון דאף בט"מ גזרו בחיל כש"כ במת עצמו ועיין (בזבחים לב) תד"ה ובטמאין ודברי רש"ל בזה תמוהים מאד: