רש"ש על פסחים פב:

גמרא אלא כל פסולי דקדש בשריפה. כ"נ דצ"ל כדלקמן:

גמ' והתם הוראת שעה היתה. לכאורה מי הורה להם ואולי דמשה הורה להם מקודם דאיזו פסול שיארע ישרפו ע"י מיד וכ"נ מפרש"י (לקמן ר"ד פג) בסד"ה אמר להם ולפי שהביאו התוס' משמו בד"ה ריב"ב ג"כ א"ש והמהרש"א שם שהשום יחד ל"נ:

גמ' וריו"ח אמר לאח"ז מחלוקת. כצ"ל וכ"נ להדיא מפרש"י וביותר מהתוס':

רש"י ד"ה וכן יצא. דמהאי פנימה דלעיל כו'. תימה דא"כ תיפוק ליה נמי דבשריפה מהתם כדיליף לעיל לבשר היוצא ועיין (זבחים פב ב) תוד"ה כיון:

רש"י ד"ה מעשה חול. של"נ ונטמאה כו'. ר"ל דלא נזהרו אף מדבר שנצרך להזהר אפילו בחולין:

רש"י ד"ה אבל נטמא קודם זריקה. דרחמנא דחיה כו'. ולע"ד מלשון הגמרא משמע דאף לר"א אליבא דר"נ לעיל (עח ב וע"ש בתד"ה לימא) דיוצאין הבעלים בו ופטורין מפ"ש מ"מ בשעת זריקה היה עומד לשריפה ורש"י לשיטתו לקמיה דגריס והא אנינות כלאחר זריקה וגי' הספרים שהביא שם סייעתא לדידי:

רש"י ד"ה ה"ג והא אנינות. עיין כה"ד. וק"ק דמ"מ עדיפא דריב"ב מדר"נ דהא דר"נ עכ"פ לא הוי חזי בשר לאכילה מעולם ודריב"ב איתחזי לאכילה בשעת זריקה ועיין לקמן בתד"ה ורבה ובתירוצם יתיישב גם כאן:

תד"ה הואיל. וא"ת ונילף ק"ו מתרומה כו'. הב"א הקשה הא הוה תחלתו להחמיר וסופו להקל באם ל"מ עצים לשרפו כו' וכן הביא בשם או"כ להקשות כזה על הא דלעיל בגמרא בשלמא נטמא כו' כש"כ בקק"ד ולי לק"מ דמאי סופו להקל יש כאן הלא אי לא הוה יליף ק"ו היה גם כן יושב ובטל דבקבורה דקאמר הש"ס כאן הוא מדרבנן בעלמא כדפרש"י משא"כ חמץ דצותה התורה לבערו ומש"כ המהרש"א וה"ה דא"ל נימא ק"ו כו' ממע"ש כו' תמוה דאם לשריפה מע"ש גופיה לא מצינו בו דבשריפה דוקא (ועיין חדושי הגרע"א מה שתמה על התוספות במה שהקשו דנילף מתרומה) ואם לאסור באכילה (עיין יבמות עג ב) הא א"מ מן הדין ועיין (לעיל כד) דבאמת יליף זה ממעשר אבל בהיקש וע"ש בתוספות גם מש"כ בהא דלא ניחא להתוספות בפירוש רש"י מגומגמין מאד ע"ע: