רש"ש על פסחים עב.

גמרא ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה. ופירש רש"י מדקתני חייב. נ"ל דאף אליבא דרבא (במנחות סד) דאזיל בתר מחשבה ע"ש הכא מודה דפטור אם היה כשר אע"ג דמחשבתו היתה לאיסורא דדוקא התם דההיתר לא היה גלוי לשום אדם בשעה שעשה דמי יודע שיעלה התינוק במקום פרישת מצודתו או שתמצא כחושה במעיה אבל הכא איכא יודעים שזה פסח הוא ומותר לשחטו ודומה להא דתנן (בנזיר כג) הפר לה בעלה והיא ל"י כו' והיתה שותה ביין כו' א"ס את הארבעים. אך לכאורה רישא דהתם דהיה רוצה הש"ס לאוקמה לעיל (שם כא ב) בהפר לה אח"כ אפ"ה היה פשוט ליה שם דאי בעל מיעקר עקר היתה פטורה וכן מש"כ הרשב"ם (בב"ב קכ ב) כה"ג לענין שחוטי חוץ לכאורה דמיא להא דרבא ויש לי הרהורי דברים בזה ואכ"מ:

גמ' ותסברא מה התם דל"ע מצוה כו'. צריך להסביר האי ותסברא דהא חילוק גדול יש כדפרש"י שפיר בהקס"ד:

תוד"ה לר"י. דפסיל לעיל אחרים לש"פ. הוא (בדף סב ב):