רש"ש על פסחים מח.

גמרא ועייל עצי הקדש. עי' (מכות כב) תד"ה אלא:

גמ' אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו'. עד סוף הסוגיא ופירוש רש"י. תמה אנכי על התוי"ט שכתב על הרע"ב שפי' דרבי אליעזר סבירא ליה הואיל דאי בעי מיתשל דתו לא הוי צריך לפרש בו טעמא דאכתי כ"ח וחדא כו'. ובסוף כ"ע דטעה בזה דהרי גם רמב"ח סבירא ליה דפליגי בהאי הואיל (כפירוש רש"י ומוכרח הוא מדחויי דר"פ ורב שישא וכבר הקשו על הרי"ף דמפרש דרמב"ח כוון להואיל דאי בעי מיתשיל) וכן רי"ר קבל ליה וגם ר"ז שתיק ליה ומש"כ דעל פירש"י דאכתי כ"ח כו'. הקשו התוספות ב' קושיות. קושיותם אינם רק על פי' דההואיל הוא דאי בעי בצע כו'. אבל עיקר ההואיל הוא מוכרח מהסוגיא ועי' מהר"ם וכן הר"ן פי' בדר"א ב' ההואילים. גם מש"כ מקודם ועוד דאין ענין הקדש בטעות כו'. אלא מכי אמרינן הואיל כו'. מגומגם:

גמ' משום ל"ת כל מלאכה. ע' הגהת הגרי"פ ועמש"כ לעיל (מו ב) ברש"י אולם בתוספתא משמע כהגרי"פ דמייתא קרא דאך אשר יאכל לכ"נ:

רש"י ד"ה מן המאתים. ובעלמא בספרי נ"ל כו'. הוא בס"פ קרח:

רש"י ד"ה אבל הכא. דא"כ הקדש כו'. הא אי בעי פריק ליה כו'. הא דשביק הא דאי בעי איתשל עליה דביה איירי כבר הרגיש בזה התוי"ט וכתב משום דא"ל דר"א לטעמיה דאין שאלה בהקדש. ול"נ משום דא"ל דמיירי דכבר בא ליד הגזבר וכמש"כ התוספות לעיל (מו ב) בד"ה הואיל הב':

רש"י ד"ה מלתא דק"ל. עי' מהרש"א ונעלם מכ"ת התוספתא וז"ל א"ל ר"א עדיין הדבר שקול כו' א"ל ר"י כו' כשאני עושה בידי נמצאתי עובר על ל"ת והרי הוא בידי כשאני מניחה כמות שהיא כו'. ואינה בידי והוא כמו שהשיב בפ"ח דזבחים מ"י והובאה בר"ה כ"ט ב' (ובעירובין ק):