רש"ש על פסחים לו:

גמרא תרומת ידך אלו בכורים. עפרש"י אבל היכן מצינו דנקראו תרומה ונ"ל משום דדריש רי"ש בספרי וכל תרומה לכל קדשי בנ"י וגו' (במדבר ה ט) דר"ל בכורים הביאו גם רש"י בפי' שם אבל לפ"ז ק"ק במעילה (טו ב) מייתי בכורים דאיקרי תרומה מקרא דתרומת ידך הלא יותר ה"ל לאתויי מקרא דוכל תרומה וגו':

גמ' שמחה מיהא כו' דכתיב ושמחת בכה"ט. לכאורה האי ושמחת לא קאי על הכהן האוכלן רק על בעלים המביאן ודע דמצינו עוד דרשה מן ושמחת בירושלמי הביאו רש"י בסוכה (מז ב) דבא ללמד דטעונין קרבן והגמ' חדא מתרי נקטא:

רש"י ד"ה אף מע"ש. מחיצה קולטת מדרבנן כו'. ועי' בתד"ה דאר"א. ולדעת רש"י צ"ל דר"ל בכאן דמדרבנן לא יצא כמו לעיל בטבל דעציץ שא"נ וכ"כ גם התוס' לקמן (דף לח) בד"ה אבל ועי' לקמן בגמרא (לט ב) בבעיא דרמב"ח:

[רש"י ד"ה תרומה מותרת לאונן. מוכל זר יתירתא כו'. עמש"כ שבת (כה)] :

רש"י ד"ה מהחג. ומחנוכה ואילך כו' כ"ז כו'. של"כ לחיה מה"ש עי' לקמן (נג) אוכלין בענבים עה"פ בזיתים עה"ע כו' ע"ש וכה"ז הללו משנה שמינית הם כדפי' הרע"ב בפ"ט דשביעית מ"ח וע"כ דאינם כלים לחיה עד הזמנים הללו ובחנוכה אין כליה לחיה בשדה אלא מין אחד תמרים או גרוגרות כדאיתא שם וצ"ע:

רש"י ד"ה הדראה. עיין מש"כ בעז"ה בשבת (קיז ב):

תוס' ד"ה אוציא. ועי' מהרש"א ולע"ד י"ל דיוכל לצאת מתבואה שבעמקים שאין מביאין בכורים מהן לקמן (נג) או מעציץ שאינו נקוב וכתנא דאם הביא לא קדש (מנחות ר"ד פה) ועי' בפ"י ולפי פירושו בכוונת התוס' א"ח בבכורים אלא חטים ושעורים בלבד וכוסמין אף שהן מין חטים וכן ש"ש ושיפון שהם מין שעורים פטורין ולכאורה נ"ל ראיה דהיכא דכתיב חטה אין כוסמין בכללה מדכתיב והחטה והכסמת לא נכו ש"מ דכסמת לא הוה ידעינן מכללא דחטה. וכן לענין מנחה דבאה מן החטים ופירש"י ברפ"ב דסוטה דיליף לה מדכתיב סלת חטים פשוט דא"ב מן הכוסמין וכן העומר דבא מן השעורים ודאי מיניו פסולין בו וכ"מ להדיא בירושלמי רפ"א דחלה הביאו השנ"א שם אבל לפי עד"נ דכל חמשת המינין חייבין בבכורים שהרי הא דא"מ אלא מז' המינים הוא דילפינן מארץ חטה ושעורה וגו' עי' לקמן (נג) ברש"י ובמנחות (פד ב) בתד"ה שבח וחזינן לר"ג דס"ל (ברכות מד) דואכלת ושבעת וברכת אכולהו ז' מינים קאי ס"ל שם (לז ב) דאוכל מין דגן ולא עשאו פת מברך שלש ברכות ש"מ דבחטה ושעורה דקרא דארץ כו' נכללו כל חמשת המינין א"כ ה"ה בכורים דאתיין מיניה: [אחר כתבי זה נפל ספק בלבי דאולי בחלה פטורה מה"ת דכמו דדרשינן בבית ארץ דכתיב גבי נגעי בתים שיהא מחובר בארץ (עי' רפי"ב דנגעים) ה"נ כתיב מלחם הארץ והוא אינו נקרא ארץ כדתנן (פ"ה דדמאי מ"י) עציץ נקוב ה"ז כארץ משמע דא"נ אינו כארץ וכ"מ לשון הרמב"ם שכתב בספ"ה מהל' בכורים וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום מזה ע"ז כך בחלה ובפ"ה מהל' תרומה כתב דא"ת מהנקוב על שא"נ וכיון שכן א"י בו גם יד"ח מצה דהא גמרינן לחם לחם מחלה וכן לענין ברה"מ והמוציא לא יברכו עליו דאינו נקרא לחם מן הארץ ויהיה בכלל ע"ד שאין גידולו מה"א אומר שהכל אולם לדעת הרי"ף וסיעתו דלשלשה אינו מצטרף לזימון עד שיאכל כזית דגן ועי' בשו"ע או"ח סי' קצ"ו סעיף ג' ובברכות (מז ב) אוקימנא למתניתין דקתני אכל טבל א"מ עליו בטבל דעציץ שא"נ ומתניתין מיירי בג' ש"מ דמברכין עליו בה"מ וה"ה המוציא ונ"ל ראיה דחייב ג"כ בחלה מפ"ב דחלה מ"ב עפר חו"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית אר"י אימתי בזמן שהספינה גוששת וטעמיה הוא דבלא זה אינו יונק מן הארץ וה"ל כעציץ שא"נ עי' גיטין (ז ב) ופשוט דה"ה בעפר הארץ ודנקיט חו"ל הוא לרבותא דת"ק או אף לר"י בגוששת ומדשבקי לחלה משמע דחלה לא בעינן ומיושב בזה ג"כ מה שהקשיתי שם על הרמב"ם. שוב נזכרתי גמרא ערוכה שיוצאין בו יד"ח מצה והוא דלעיל (לה ב) מוקי להא דתנן אבל לא בטבל דר"ל בעציץ שא"נ הרי מוכח להדיא דבהתקינו יוצאין בה יד"ח מצה ומעתה ג"כ מוכח דמחייב בחלה ג"כ כדאמרן לעיל ולפ"ז צ"ע לשון הרמב"ם דהל' בכורים שהבאתי ועי' מנחות (סט ב) בעי' דר"ז חטים שירדו בעבים כו' ובתוס' שם] :