רש"ש על פסחים לו.

גמרא כדא"ל ר' יהושע בן לוי לבניו כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

גמ' ומ"ש ממנחת העומר כו'. לכאורה לפי מאי דתרצינן לקמן (מ) אליבא דרבא ל"מ חטין כו' אבל שערי דשיעי וכו' וע"כ גם אליבא דשמואל דאוסר לתיתה בחטין צריך לתרץ כן מאי פריך דילמא שאני מנה"ע דשערי דשיעי נינהו והוא לא אמר אלא חטין של מנחות אין לותתין. ואולי דס"ל להש"ס דכיון דשוו תרווייהון לאיסורא בהדיוט אין לחלק ביניהון גם לגבוה:

רש"י ד"ה אין לשין. ולא בי"ט דהבערה שלל"צ היא. נ"ל כוונתו מפני שיכול לבטלה דעדיין לא נתחמצה אלא שבתוך שתאפה החמץ דאם כבר נתחמצה הא לשיטתו לעיל (דף ו) ד"ה כופה (ועי' בהגר"א תמ"ו סק"ג בסופו) ולקמן בר"פ א"ע דעוברין על חמץ נוקשה בב"י אפי' בי"ט נמי דהא ר"ג אית ליה מתוך כדמוכח מהא דאמר מניחין את המוגמר ביו"ט (ביצה כב ב). אך לפ"ז דעדיין לא חומצה יכול ליהנות בשרפתה והוה הבערה לצורך:

בא"ד ולר' יוחנן כו'. הגרי"פ הגיה ולר"ל ולעיל בתוד"ה מ"פ מבואר דגם לפניהם היה הגירסא רבי יוחנן:

רש"י ד"ה לישה. פותתין אותן עד שמחזירן לסולתן. זהו דעת תנא דבר"י במנחות (עה ב) והוא נגד סתם מתניתין דשם וכולן פותתן כזיתים וע"ש ומי דחקו לפרש אליביה דוקא: