רש"ש על פסחים כא:

גמרא ריב"ב אומר כותח כו' אסור למכור ל' יום קודם לפסח. הן בשבת הגי' ר"י סתמא וכ"ה ברש"י ותוספות כאן ובר"ן בפ"ק (ב ב) ד"ה ומיהו ונ"ל דהוא הנכון ואזיל לטעמי' דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכפירוש רש"י לעיל (יב ב) דשלא שע"ב היינו בתחלת שש וכל שש וה"ה ל"י קודם וכדמוכח מדבריו לקמן (כז ב) ד"ה שאם לא מצא עצים וכהטור בסי' תמ"ה. ולפ"ז כש"כ דלא מהני ביטול לדידי' בתוך ל"י ומיושב קושיית הש"א בסי' ע"ז בהא דא"ל לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והקשה והלא יוכל לבטל וא"ת לפ"ז איך שרי לאכול ולהאכיל חמץ ל"י קודם הלא מבערו שלא ע"י שריפה י"ל דחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל המזון הוי כשריפה זכר לדבר לקמן (לב) אף בזו י"ל בה היתר הסקה כו' מריצה לפני כלבו כו' וראיה לדבר דאמרינן (בשבת כה) כשם כו' כך מצוה לשרוף אה"ת שנטמאת ופרש"י דדמיא לקדש ולקמן (מו) במשנת כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט פרש"י דאי לאו משום יו"ט הוי שרי להאכילה לכלבים. וכן פי' (בביצה כז ב) במשנה וזה דלא כתוס' שם והר"ן בפ' מפנין. אולם לפ"ז יהיה סתירה למש"כ (בשבת סו) דלר"י חמץ בשריפת עצים דוקא ובדרך רחוק קצת י"ל דאדם נקרא עץ כדכתיב כי האדם עץ השדה בניחותא כפי' הראב"ע שם וה"ה בהמה חיה ועוף:

והנה לפירש"י דר"י כב"ש צ"ל דס"ל דמעולם ל"נ ב"ה בד"ז וניחא נמי הא דקשה לר"י דאמר תולין כל חמש מב"ה דאמרי כ"ש שמותר לאכול מותר למכור:

גמ' לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. עיין פירש"י. ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (קא ב) מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כו) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נג ב) בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקי' ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כט ב) ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות יב ב) פי' אחר נכון בס"ד:

מש"כ הב"א כאן ליישב דעת הב"י מקושיית הט"ז באו"ח סי' שמ"ג בהא דאמרינן (בזבחים יג) דל"פ צד כרת לא"כ דשם אמרי' לב"ע וחכמים פליגי עליה וא"כ ע"כ ס"ל דפרכינן צד כרת וה"ל כוותייהו. ועוד הא אמרינן שם ואב"א דלכ"ע פרכינן צ"כ:

תוס' ד"ה חרכו. דומיא דפת שעיפשה בפ"ק. כוונתם להא דאיתא (שם טו ב) ועי' בר"ן והמציין לדף ז' טעה:

[תוס' ד"ה כ"מ. לימא דאיכא בינייהו הא כו'. השעה"מ בריש הלכות חמץ הקשה דהא לפמש"כ התוס' לקמן (כח ב) בד"ה וחד י"ל דגם לחזקיה חייב כרת על הנאה וכתב די"ל בדוחק דכרת מלאו לא ילפינן ע"ש ולי גמרא ערוכה בכריתות (ד) ורבנן לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן ע"ש ופשוט דה"ה איפכא] :