רש"ש על פסחים יז.

גמרא היינו דכתיב ד' לחם כו'. נראה ברור דלפני ר"ת שבתוס' לא היה כתוב מן לחם עד ושמן. וכן הרמב"ם בסוף הקדמתו לס' טהרות נראה דל"ג להו והמעתיקים הוסיפום ע"פ פירש"י ז"ל:

גמ' דנגעי כולהו בראשון. עי' פי' מהרש"א אבל מש"כ ע"פ שנויי דר"נ דוקא ל"נ דגם לרבינא א"ש דכן כתיב בקרא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא:

תוס' ד"ה רביעי. ועוד למה דחק כו'. נראה דר"ל דאיך קאמר הגמרא בהחלט לשמואל כן הלא לשנויא דרבינא יותר הל"ל דאל כל מאכל דוקא. (והדוחק נראה משום דבכל אלה משמע דהטמא נפש נגע כמו כן בכל הסדר שמנה בשרץ. שנית כיון דשאלם אם חסר אחד מהם כ"כ המ"ל לשיולי על שרץ גופיה שהתחיל בו) ועי' מהרש"א שנדחק:

בא"ד והא קיי"ל כו' דכ"ד כו' א"נ אה"ט. הן לפי מה שהבאתי לעיל (יד) מספ"ט דאהלות דבחבורין גם כ"ח נעשה אה"ט אף לטמא כלים יתכן שגם באוכלין הדין כן. ומיירי הכא בחבורין ונכון בעז"ה:

בא"ד אבל לאוכלין ומשקין נעשין אה"ט. (כה"ג כתבו הר"ש והרע"ב בפכ"ח דכלים מ"ו לענין כלים הנוגעים במדרס הזב דכ"ז שלא פירשו חשבינן להו כאה"ט לאוכלין וכלים אינן מטמאים ועמש"כ ע"ד שם) ק"ק לי ע"ז (מחולין פח) דס"ד לפרושי חמורין מת ומסיים כמשקה הנוגע בהן ואלו ואלו תחלה. וכן קשה מהתוספתא שהביאוה הרמב"ם והר"ש בפ"ה דכלים מי"א בתנור של מתכת נגע בו שרץ מאחוריו כולו מטמא במגע אחד ופוסל אחד נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא מגע שנים ופוסל אחד והרי קיי"ל חרב ה"ה כחלל וה"ל לטמא ג' ולפסול אחד:

והט"א (בחגיגה כג ב) בסד"ה מת תחוב הקשה ע"ד (מסוטה כט ב) דקאמר כ"ח יוכיח ע"ש והא איכא למפרך מה לכ"ח שכן נעשה אה"ט לאוכלין כו' ע"ש. ואנכי תמה דהא מאי דאמרינן כ"ח יוכיח היינו בנטמא משרץ דכתיב בקרא בפ' שמיני דאינו אלא ראשון. ואם כוונתו דליפרך שכן במינו אה"ט ככר שני נמי במינו אה"ט לדבריהם. וכל שכן לפי מאי דנסתפק בס' מנ"פ בשיטתם אי אמרינן בכ"ח גם כן דנעשה אה"ט לאוכלין דעקר דבריהם הוא באוכלין מעיקרא לאו קושיא היא. ועוד נ"ל כיון דאינו אה"ט לטמא כלי ל"ח לי' פירכא (ועי' לשון רש"י שם בד"ה שכן יש במינו) ותדע דאל"כ ליפריך מה לכ"ח שהוא ראשון ול"ל טבו"י דשרץ יוכיח. שהרי גם הוא הוה ראשון ודברי המהרש"א שם תמוהים ע"ע:

והב"א כתב דבתוס' (ב"ק כה ב) בד"ה וקמייתי משמע דכל שאין לו טהרה במקוה א"נ אה"ט אף לאוכלין אני אינני רואה שם משמעות כלל דאפ"ת דמפץ נעשה אה"ט עכ"פ לענין אוכלין אפ"ה א"א להעמיס זאת בכוונת הגמרא במאי דקאמר וקמייתי כו' דא"כ מאי קאמר תו ואהני דיו לאפוקי טומאת ז' דהא בין מפץ בזב שהוא מדרס ובין פכין קטנים במת נעשין ג"כ אה"ט לאוכלין לשיטה זו (ולהוא"ל כו' שכתבו צ"ל דזה פסיקא להו דכ"ח אנאה"ט והדיו הוא כהפכין היפך פירש"י) אולם ק"ל ע"ד שם במאי דפסיקא להו דמפץ א"נ אה"ט משום דאין לו טהרה במקוה וכ"כ שם בד"ה ומה דהלא שם בפ' ר"ע אמרינן דמפץ שאני דאיכא במינו דילט"ב ולכן מיטמא במדרס הזב ומשמע שם דאפי' לטמא אדם ובגדים. וכן כופת שאור שיחדה לישיבה אמרינן (בחולין קכט) דמטמאה טומאה חמורה ואע"ג שאל"ט במקוה והוא ג"כ מטעם דיש במינה כמ"ש התוס' בפר"ע שם ד"ה לאפוקי והיותר תמוה דשם גופה כתבו ג"כ בד"ה מה דמפץ א"נ אה"ט וצע"ג:

בא"ד ומפרש ר"ת כו'. ע"ד פירושו הנלע"ד דרבינא חדש שיטת הרמב"ם והר"י מסימפונט בתוס' (נזיר נד ב) דחרב ה"ה כחלל ל"ד כלי מתכות אלא ה"ה שאר כלים ובגדים וטמא נפש לדידיה נמי הוה כדס"ד מעיקרא ונכון בעז"ה. שוב ראיתי שגם עינו של הצל"ח ראה מעין זה באות צ"ב: