רש"ש על נדה סח:

גמרא נימא תהוי תיובתא דר"ה כו' שאין האשה קובעת כו' בימי זיבתה. לכאורה קשה דהא איכא למימר דמתניתין מיירי דקבעה לה וסת מקודם שלא בימי זיבתה כגון שקבעה לה וסת בריש ירחא. ועכשיו הקדימה וראתה בכ' לירחא. ואומר כשתגיע לריש ירחא ותבדוק ותמצא טמאה תהא ד"ש. אבל בכגון זה הוא פלוגתת ר"פ ור"ה בריה דרי"ה שם וע"ש תד"ה מקבע. וכאן מקשה לר"ה ברי' דרי"ה. ואפשר דאף ר"פ ל"א אלא דחיישינן לה לחומרא שאסורה לשמש ביום וסתה אבל לקולא שתהא ד"ש קס"ד דלכ"ע לא:

שם א"ר שאלתי כו' אמרו לי ה"ז בחזקת טהרה. כצ"ל:

שם ומעיקרא מ"ס הואיל והוחזק מעיין פתוח. ונראה לפ"ז דאפי' בדקה אח"כ (ר"ל לאחר ז') ומצאה טהורה ג"כ טמאה מספק והרע"ב לא פירש כן:

במשנה הזב והזבה כו'. לעיל (ז ב):

גמרא מדאורייתא אהל מעליא בעינן כו' ורבנן בדאורייתא לא מיחלף. נראה דצ"ל איפכא ודאורייתא בדרבנן ל"מ וכדאמר לעיל זב בבע"ק ל"מ:

רש"י ד"ה ונזיר שהילך סככות ופרעות. אין אותו יום עולה למנין כו'. וכן לקמן בד"ה ורבנן גזור בה. כתב לסתור אותו יום כו' ולא יסתור אלא יום א'. ותמוה דבנזיר (נד) במשנה מוכח דכל ז"י טומאתו אינן עולין לו. דדוקא ימי הזב כו' נקט דעולין לו. וכ"מ שם בתד"ה ואינו סותר. וברמב"ם בחבורו פ"ז מהל' נזירות ה"ז:

רש"י ד"ה לטמאה בה. אין לך סתירה אלא כטומאתה. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל הכא. ולא תימני ימים שבינתיים. כצ"ל: