רש"ש על נדה ה.

גמרא כיון דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לחומרא מוקמינן. קשה דאדרבה כיון דטומאת למפרע מדרבנן. וביותר למש"כ התוס' לקמן (ו ד"ה אבל ז' סע"א) דטומאת מע"ל קיל טפי משאר איסורי דרבנן. ה"ל למיזל לקולא בספיקו. ובמש"כ הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ט יתיישב זה ע"ש היטב:

תד"ה הא. לקמן דפסק כר' אליעזר. כצ"ל בי':

בא"ד וי"ל כו'. קשה דהא מ"מ ר"ח בן אנטיגנוס דאומר נשים שאמרו חכמים ד"ש משמע דס"ל כר"א. ולפמש"כ הגי' לקמן (ח) בד"ה משום א"ש:

תד"ה ר"מ. מ"מ הא דמקולקלת למנינה מיהא אתי ככ"ע. כ"מ במשנה דלקמן (ד' נב ב) דחכמים ל"פ אלא על סוף דברי ר"מ שאמר דחוששת משום זוב אבל על הא דאמר דה"ז מקולקלת ל"פ:

בא"ד וכן שלהי ב"ס תניא הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע והיינו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובפ' כה"י אמרינן בדקה בעד שאין בדוק לה כו'. כצ"ל. וע"ש דליתא בהדיא פלוגתת ר"מ וחכמים בזה: