רש"ש על נדה נח:

במשנה אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע כו'. משמע דוקא בה אבל בבנה או בבעלה אינה תולה אלא במכה לחה. ול"מ בפוסקים שדברו בזה:

רש"י ד"ה לא ישבה לא. ולאו אדעתה. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד כגריס. ויתר מכגריס לא ואפי' הרגה. וכ"מ במתניתין דקתני עד כמה תולה. דקאי אהרגה שנזכר למעלה. וע"ז פי' רחב"א עד כגריס. אלא שמוסיף ואע"פ שלא הרגה. דלא משמע אלא כש"כ הרגה. אבל בין זה וזה אינו אלא עד כגריס. ולא דמי להא דלקמן ברצופה בו מאכולת דר' ינאי מטהר. דרצופה מוכחא דהאי ועוד ממנה הוא. כדאמר ר' ירמיה שם ה"מ היכא דרצופה כו'. ואפי' לצד השני דרי"ר הוא דוקא בנתעסקה בדם צפור כדפרש"י. (ועי' מש"כ לעיל נב ב). אבל במאכולת לא תלינן ביותר מכגריס וכסברת ר' חנינא: והנה בהרגה הרבה מאכולות כתבו התוס' דתלינן כפי מה שהרגה. ותמיהני על הרא"ש שכתב ולא פליג רבנן בין הרגה הרבה כו' לעולם אינה תולה ביותר מכגריס וזה הוא שלא כדברי התוס' ולא הביא דעתם כלל. אשר דבריהם חביבין עליו עד לאחת. וגם בזה לא דברו האחרונים מאומה:

רש"י ד"ה לענין כתמים. דאי כו' ארכו כרחבו אפי' יותר מכגריס כו'. בפשוטו משמע דאפי' לרשב"ג ולרחב"א תלינן. ולא כן הבין הרב"י בסי' ק"צ ע"ש וצ"ע:

רש"י ד"ה או שטעם. וכ"ש חולין. פי' דלא חיישינן להפסדם כ"כ. וההג"ה שבגליון השס"ח שבושא היא:

בא"ד אבל אמרו לו טמא היית כו'. כצ"ל: