רש"ש על נדה נג:

רש"י ד"ה תולה כתמה. אלא משמצאה ולהבא. נראה דל"ד דודאי הכתם אינו מועיל להקל שלא תטמא מיהא מעל"ע משעת ראיה כמו כל רואה. וגדולה מזו לפי' ר"ח בתד"ה שהוא. שגם מקולקלת למנינה בהמעל"ע של ראיה לרבי. ואולי ר"ל באשה שיש לה וסת. וגם בזה יש לדון. וביותר לפירושו דלקמן דלרבי מונה ממציאת כתמה אף להקל לטבול בליל שביעי לו. א"כ נידונה כרואה שלא בשעת וסתה:

תד"ה שהוא. ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא כו'. והא דלא מקשו מהא דלר"ש אינה טובלת עד ליל ז' לראייתה ולרבי טובלת בליל ז' לכתמה לפרש"י. דהתם אינו משום חומרא דכתם. אלא אדרבה משום קולתו דחשבינן ליה כמו שאינו:

בסה"ד ואתמול מצאה כתם כו'. כצ"ל בלא וי"ו וכ"מ ברש"ל:

גמרא אר"ח ה"ק הרואה כו'. ועי' בפי' הרע"ב. הן לפי פשטות פירושו יש ג"כ חסרון בלשון משנתינו תיבות ובשביעי לנדתה לבד סירוס התיבות הנמצאות בה. גם תיבת לכולן אינה מדוקדקת כיון דלא קאי רק אשתי בבי בתרייתא. עי' תוס' כתובות (ח). ולע"ד נל"פ הרואה יום י"א בה"ש (אשר אז הוא) תחלת נדה וסוף זיבה. (או שהיא רואה בעת) תחלת זיבה וסוף נדה (דהוא בסוף יום הז' לנדתה). (או). יום מ' כו' בה"ש לכולן הרי אלו. (פירוש כל הארבע הללו). טועות. וזהו הנשוא דכולהו בבי (ר"ל תיבות הרי אלו טועות). ונכון בעז"ה: