רש"ש על נדה נא.

גמרא והתנן ג' דברים כו'. עמש"כ בזה בזבחים (קה) בס"ד:

רש"י (ברה"ע) . אין כו' חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אה"ט. אפי' כשהוא אה"ט דהיינו בעת שהיא בבית הבליעה דמטמא בגדים וכלים ועושה ראשון ושני. מ"מ אינו מטמא אדם וכ"ח. וכן כל המטמאין בגדים עי' לעיל (לג) תד"ה מה היא ובמש"כ שם. ומש"כ אבל אוכל כו' מדרבנן. עי' פסחים (יד):

רש"י ד"ה מתיב רב אשי. לרבא. משמע דלרבא עצמו התיב מדקמשני רבא עלה. וזה לא יתכן שהרי ר"א לא נולד עד שמת רבא (קדושין עב ב). וי"ל ע"ד שכתבו התוס' חולין (ב ב) ד"ה אנא ע"ש:

רש"י ד"ה ופטור מן המעשר. ובפרט ובפאה כו' משום תעזוב יתירתא כו'. עי' בפירושו בב"ק שם ובמש"כ ע"ד שם:

תד"ה שום. תימה דיפרש כו' על המחשבה גופה כו' דהא דאמרי' כו'. כצ"ל:

בסה"ד ומיהו נבלה נמי כו' לבר פדא. משמע מדבריהם דלב"פ אף לטומאה חמורה צריך מחשבה. וצ"ע דהרי מפורש אריוחב"נ אם מטמא ט"ח שלא במחשבה. ולדידיה ע"כ צ"ל דלא בעינן בט"ח רק שתהא ראויה לגר אף דלא חשיב אלא לאכילת כלבים. משא"כ בטומאה קלה בעינן ג"כ מחשבה לאדם ולא מהני מה שראוי לו לבד. וגם לכאורה בט"ח לא שייך מחשבה. דכיון דנטהרה שעה אחת מטומאת נבלות לא יתכן שיעלה לה במחשבתו שם נבלה. ועי' בחולין (קכא) בתד"ה והוא שכנסו ובמש"כ שם:

תד"ה אלא. גפן נטוע בחצר כסבר שבחצר שהחצר כו'. כ"נ דצ"ל וע"ש:

בא"ד או בלא צירוף כהנהו כו'. נראה דמשמע להו מדחילק שם בתאנה וגפן וכסבר בין צירף ללא צירף. ובסיאה וחברותיה נקיט סתמא חייבין משמע דאף בלא צירוף:

בא"ד כגון הסיאה והאזוב כו'. כצ"ל:

תד"ה מין. ולרי"ש אף מן העיסה. כצ"ל. וכן בכה"ד צ"ל ישמעאל ת' שמעון: