רש"ש על נדה ד.

גמרא ומי תלינן והתנן מחט כו'. רש"י ותוס' נדחקו. ולעד"נ דהכי פריך דהא חזקה דמעיקרא אלימא מחזקה דהשתא כמש"כ התוס' לעיל (ב ב) בד"ה דאיכא ובד"ה התם. וכמש"כ בד"ה שכל. דשעת מציאתן אינו אלא לקדשים. וכן לקמן (סט) דמ"ד תחלתן אע"פ שאין סופן הוא דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא קמ"ל. ומחט זה היה בחזקת שלם ואפ"ה ל"ח לה אפי' לתלות. וע"כ מטעם דהחזקה היתה במקום אחר. וא"כ כש"כ חזקה דשעת מציאתן דקילא דאין מחזיקין אותה ממקום למקום אפי' לתלות ונכון בס"ד. ועמש"כ בטהרות פ"ה מ"ז:

תד"ה והא אשה. לכך י"ל כו' שהמקור סתום. כצ"ל:

תד"ה הכא נמי. כיון דע"י תליית אדם טהור אתה חושבו ספק. כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת אין: