רש"ש על נדה מו:

גמרא ת"ל זה הדבר. כצ"ל וכן ברש"י:

שם אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין עליו להפרישו. לכאורה קשה מזה לשיטת התוס' בשבת (קכא) דבהגיע לחינוך לכ"ע מצווין להפרישו. ועי' בהגר"א ז"ל או"ח סי' שמ"ג סק"ח:

שם ר"י תני לה ול"ס לה. עי' הגהות הב"ח ועמש"כ בעירובין (ד' צו ב) בס"ד. ואין סתירה עלי מפרש"י כאן שזווגם אהדדי. שלא פי' כן אלא בדעת המקשן:

תד"ה ריו"ח. ובהביא ב"ש נמי לא מיירי דא"כ כו'. תימה דא"נ דכלפני הזמן ג"כ לא א"ש דאכתי הוי התראת ספק דהא אותן שערות לא מהני אף אם יהיו לאח"ז דשומא נינהו עי' לקמן (מח ב). וי"ל בדוחק עפ"י מה שהבין המל"מ בפ"ב מהל' אישות הי"ח בשיטת ר"ת בתוס' לקמן (מט) בד"ה ואב"א. דלר"י בהביאה תוך הפרק אינה נעשית גדולה בהן עד שחשיכה. ואז נעשית גדולה על אותן השערות עצמן ע"ש. אולם בחדושי להרמב"ם הקשיתי עליו בזה: